סיום מסכת

בס"ד כ"ג באלול תשע"ו

סיום מסכת

בסיום מסכת (או סדר משניות) אנו אומרים: "לָא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ מסכת פלונית/סדר פלוני וְלָא תִתְנְשֵׁי מִנָּן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְאָתֵי".

יש לשים לב שטקסט זה הוא בארמית ולכן המילה 'לָא' מנוקדת בקמץ ולא בחולם (כפי שאנו אומרים למשל בטקסט המוכר של '"כל נדרי" "לָא שְׁרִירִין וְלָא קַיָּמִין" ).

הערה נוספת: כאשר מדובר בסיום של קבוצת לומדים והטקסט של הסיום נאמר ע"י אחד הלומדים בשם כל הקבוצה, יש לומר את הקטע "יהי רצון" בלשון רבים: "יְהִי רָצֹון מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ, כְּשֵׁם שֶׁעֲזַרְתַּנוּ לְסַיֵּם מסכת פלונית/סדר פלוני, כֵּן תַּעַזְרֵנוּ... וְּזכוּת כֹּל הַתַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יַעֲמֹוד לָנוּ וּלְזַרְעֵינוּ, שֶׁלֹא תָמוּשׁ הַתּוֹרָה מִפִּינוּ וּמִפִּי זַרְעֵינוּ וְזֶרַע זַרְעֵינוּ עַד עוֹלָם, וְיִתְקַיֵּם בָּנוּ...". בסוף הקטע לעומת זאת יש ציטוט של פסוקים, ולכן לא משנים אותם ואומרים "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ".

 

צבי שביט (שטרן)

אשרי מי שגדל בתורה

בס"ד כ"ג בתשרי תשע"ו

אשרי מי שגדל בתורה

במסגרת הריקודים בזמן ההקפות בשמת תורה, שרו אצלנו בבית הכנסת "אשרי מי שֶגָּדוֹל בתורה, ועמלו בתורה, ועושה נחת רוח ליוצרו". אני מניח שבבתי כנסת נוספים שרו את השיר הזה.

 

כאשר שמעתי את השיר הזה הוא מאד צרם לי. האם רק מי שגדול בתורה אשריו? ומה עם מי שלומד תורה ולא זכה להיות גדול בתורה? האם לא אשריו? ומה עם מי שלומד דף יומי או הולך לבית מדרש קהילתי לשמוע שיעורי תורה? האם לא אשריו? היה לי ברור שיש כאן טעות ושצריך לומר "אשרי מי שֶגָּדֵל בתורה.

 

מיד עם צאת החג חיפשתי את המקור לשיר הזה והתברר לי שהמקור הוא במסכת ברכות, "אַשְׁרֵי מִי שֶׁגָּדֵל בַּתּוֹרָה, וַעֲמָלוֹ בַּתּוֹרָה, וְעוֹשֶׂה נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ, וְגָדֵל בְּשֵׁם טוֹב, וְנִפְטָר בְּשֵׁם טוֹב מִן הָעוֹלָם". (ברכות י"ז.) אמנם בגמרא אין ניקוד, אבל כבר לפי הכתיב אפשר להבין שלא כתוב כאן "גדול", כי אין כן אות ו"ו. ליתר ביטחון בדקתי בגמרא במהדורת שוטנשטיין ובגמרא עם פירושו של הרב עדין שטייננזלץ (אבן ישראל) ושם ראיתי בפירוש המנוקד שאכן מנוקד שֶגָּדֵל.

 

בנוסף, חיפוש קצר בגוגל הפנה אותי למאמר קצר של הרב דוד כוכב בפורטל הדף היומי בקישור הבא:

http://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=18111
בחלקו הראשון של המאמר הוא שולל את הניקוד שֶגָּדַל (בעבר), אולם בהמשך הוא מתייחס גם לשיבוש שֶגָּדוֹל.

 

נראה לי חשוב לתקן את השיבוש ולהקפיד לשיר נכון כדי למנוע עיוות של כוונת הגמרא שמדברת על מי שֶגָּדֵל בתורה, ועמל בתורה, גם אם הוא לא זכה להיות גָּדוֹל בתורה.

 

צבי שביט (שטרן)


משה מוציא וכלב מכניס

בס"ד כ"ד בתמוז תשע"ד

מש"ה מוציא וכל"ב מכניס

כידוע, שניים משמותיו של ה' הם "אֲדֹ-נָי" ו"אֱ-לֹהִים". מה קורה כאשר מוסיפים לפני אחד משמות אלו את אחת מאותיות השימוש (מש"ה וכל"ב)?

ובכן, ישנו כלל: "מש"ה מוציא וכל"ב מכניס". הסבר הכלל הוא שכאשר מוסיפים לפני שם ה' את אחת מאותיות השימוש מש"ה, האות אל"ף שבתחילת שם ה' נשארת כפי שהיא, והוגים אותה כרגיל (כלומר מוציאים אותה מהפה שלנו). לעומת זאת כאשר מוסיפים לשם ה' את אחת מהאותיות וכל"ב, האות אל"ף הופכת להיות נחה ולא הוגים אותה כלל (כלומר מכניסים אותה פנימה, ולא מוציאים אותה מהפה).

להלן כמה דוגמאות:

 - "יִירְאוּ מֵאֲדֹ-נָי כל הארץ" (תהלים ל"ג, ח'). [בהערת אגב לפסוק זה אזכיר את מה שכתבתי במאמר "ייראו את ה": משמעות המילה "יִירְאוּ" בפסוק זה איננה מלשום ראייה אלא מלשון יראה (פחד), ולכן השווא באות רי"ש הוא שווא נע (שמתחיל הברה חדשה) ולא שווא נח (שמסיים הברה קודמת). מסיבה זו יש גם מתג (קו קטן אנכי) מתחת האות יו"ד הראשונה. לכן יש להקפיד לקרוא "יִּי-רְאוּ" ולא "יִּרְ-אוּ".]

 - "אשרי העם שֶאֲדֹ-נָי אלֹהיו" (תהלים קמ"ד, ט"ו).

 - "תפילה למשה איש הָאֱלֹהִים" (תהלים צ', א').

בכל הדוגמאות האלו לפני שם ה' מופיעה אחת מאותיות השימוש מש"ה, ולכן האות אל"ף שבתחילת שם ה' נהגית.

לעומת זאת:

 - "כי כל אלהי העמים אלילים, וַאדֹ-נָי שמים עשה" (דברי הימים א' ט"ז, כ"ו). (הערת אגב לגבי פסוק זה, הנאמר בתחילת פסוקי דזמרא: חשוב מאוד להקפיד להפסיק בין המילה "אלילים" לבין שם ה', כדי שלא יישמע חס וחלילה שגם ה' הוא חלק מהאלילים.)

 - "ויאמרו כל העם אמן והלל לַאדֹ-נָי" (דברי הימים א' ט"ז, ל"ו).

 - "אין כֵּאלֹהֵינוּ, אין כַּאדוֹנֵינוּ... מי כֵאלֹהֵינוּ, מי כַאדוֹנֵינוּ... נודה לֵאלֹהֵינוּ, נודה לַאדוֹנֵינוּ..."

 - "ויאמינו בַּאדֹ-נָי ובמשה עבדו (שמות י"ד, ל"א).

בכל הדוגמאות האלו לפני שם ה' מופיעה אחת מאותיות השימוש וכל"ב, ולכן האות אל"ף שבתחילת שם ה' נחה ואינה נהגית.

 

אגב, הרמז בסימן זה הוא כמובן שמשה רבנו הוציא את בנ"י ממצרים אבל לא זכה להכניס אותם לארץ ישראל. לעומתו, כלב זכה להיות מהנכנסים לארץ.

 

לתגובות, לקבלת מאמרים קודמים ולהצטרפות לרשימת התפוצה,

צבי שביט (שטרן)

דמה בן פרץ

­בס"ד כ"ב באייר תשע"ד

דמ"ה ב"ן פר"ץ

מאמר זה נכתב לזכרו של אבי מורי, דוד בן משה הלוי שטרן, לקראת יום השלושים לפטירתו.

מזמור קי"ט בתהלים נקרא "תמניא אפי" (בתרגום מארמית: "שמונה פנים"). הסיבה לכך היא מבנהו הייחודי - הוא בנוי לפי סדר הא"ב, שמונה פסוקים לכל אות. תופעה ייחודית נוספת במזמור זה היא שבכל פסוק במזמור מופיע לפחות אחד מהכינויים הבאים לתורה: אמרה, דבר, דרך, חוק, מצווה, משפט, עדות, פיקודים, תורה. ואכן, רוב הפסוקים במזמור עוסקים בחשיבות לימוד התורה ובקיום מצוותיה. יש רק שני פסוקים חריגים במזמור, שבהם לא מופיע אף לא אחד מהכינויים הנ"ל, אך גם בהם יש חלופה לכינויים אלה:

- "לדר ודר אמונתך, כוננת ארץ ותעמד" – כאן החלופה היא "אמונתך".

- "ערב עבדך לטוב, אל יעשקני זדים" – כאן החלופה היא "טוב" ("ואין טוב אלא תורה, שנאמר, 'כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזבו' " - אבות, פרק ו' משנה ג').

 

המילה "עדות", החוזרת כאמור במזמור, מופיעה בו בצורת הנטייה "עדותיך". אולם יש לשים לב שהמילה מופיעה במזמור בשתי צורות שונות, וחשוב להבדיל ביניהן. בדרך כלל הצורה היא "עֵדֹתֶיךָ" (e-do-te-cha), אולם יש שמונה פסוקים (שוב המספר 8) שבהם מופיעה המילה בצורה החריגה "עֵדְוֹתֶיךָ" (ed-vo-te-cha). רבים אינם מודעים לצורה החריגה והוגים אותה כמו "עֵדֹתֶיךָ". כידוע אומרים את הפסוקים האלו באזכרה, ויש לשים לב לומר אותם בצורה הנכונה.

בהקשר זה זכיתי לשמוע מאבי מורי דוד שטרן ז"ל שהוא שמע מאביו (סבי משה שטרן ז"ל) שיש סימן למקומות במזמור שבהם מופיעה הצורה החריגה. צורה זו מופיעה בחטיבת הפסוקים של האותיות דמ"ה ב"ן פר"ץ. (יש לשים לב שבאות צד"י מופיעה גם הצורה הרגילה וגם הצורה החריגה). סימן זה אגב מופיע ברש"י בפסוק קמ"ו ובמנחת ש"י בפסוק י"ד (שם הסימן הפוך פר"ץ ב"ן דמ"ה).

הערה מעניינת לסיום: מזמור זה הוא הארוך ביותר בתהלים (ובתנ"ך כולו). מספר פסוקיו הוא 176, כמספר הפסוקים בפרשה הארוכה ביותר בתורה (פרשת נשא), וכמספר הדפים במסכת הארוכה ביותר (מסכת בבא בתרא).

 

צבי שביט (שטרן)

המלך היושב על כסא רם ונשא

בס"ד כ"ב בשבט תשע"ב

המלך היושב על כסא רם ונשא

בסוף פסוקי דזמרא בשבת אנו אומרים את הפיוט "נשמת כל חי". בסוף הפיוט מובא המשפט "המלך היושב על כִּסא רם ונִשא". נשאלת השאלה למה מתייחס התיאור "רם ונִשא" – האם הוא נאמר על המלך (כלומר ה') או על הכיסא? לשאלה זו יש כמובן השלכה לגבי החלוקה הנכונה של המשפט.

המקור למשפט הנ"ל הוא מנבואת ההקדשה של ישעיהו: "בשנת מות המלך עוזיהו, ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא..." (ישעיהו ו', א'). רוב המפרשים מבארים שהתיאור "רם ונשא" בפסוק זה מתייחס לכיסא. המלבי"ם לעומת זאת מפרש שהוא מתייחס לה'. גם מתרגום יונתן משתמע שהתיאור מתייחס לה'. האברבנאל מביא את שתי האפשרויות. הערה מעניינת כותב עמוס חכם בביאור "דעת מקרא": "לפי הפירוש, 'רם ונשא' הם תארים לכיסא. ואולם, לפי הטעמים יש הפסק גדול בין תיבת 'כסא' ובין תיבות 'רם ונשא'. ושיעור הכתוב לפי הטעמים: 'ואראה את ה' רם ונשא יושב על כסא'. וכוונת הטעמים ללמדנו שהתארים 'רם ונשא' אינם ראויים אלא לה' לבדו, ולא לעצמים אחרים, אף אם הם מקומם של השכינה." כלומר לשיטתו אמנם הנביא מייחס את התיאור 'רם ונשא' לכיסא, אבל הוא גם בא ללמדנו שבעצם ה' הוא הרם והנישא.

אולם הצירוף "רם ונשא" מופיע פעם נוספת בספר ישעיהו: "כי כה אמר רם ונשא, שוכן עד וקדוש שמו, מרום וקדוש אשכון..." (ישעיהו נ"ז, ט"ו). כאן ברור שהצירוף "רם ונשא" נאמר על ה'. אין ספק שהפייטן של "נשמת כל חי" התכוון לרמוז לפסוק זה, שכן המשך הפיוט – "שוכן עד, מרום וקדוש שמו" – דומה מאוד להמשך הפסוק – "שוכן עד וקדוש שמו, מרום וקדוש אשכון".

לאור זאת נראה שהתיאור "רם ונשא" שבפיוט מתייחס לה', ואם כך חלוקת המשפט צריכה להיות: "המלך היושב על כסא, רם ונשא", וכך גם מופיע בסידור "רינת ישראל". אמנם, כאמור לעיל, אין זה ודאי ומחייב. אגב, המנגינה המקובלת בקהילות אשכנז בימים נוראים אינה מתאימה לחלוקה זו.

וכעת הערה חשובה לגבי המשך הפיוט. כפי שצוין לעיל, המשפט "שוכן עד מרום וקדוש שמו" מבוסס על הפסוק מישעיה "כי כה אמר רם ונשא, שוכן עד וקדוש שמו, מרום וקדוש אשכון". אם כך נראה שמדויק יותר לפסק את המשפט כך: "שוכן עד, מרום וקדוש שמו". כלומר ה' הוא "שוכן עד" (=שוכן נצח), ושמו הוא "מרום וקדוש". ואכן כך מופיע ברוב הסידורים. (המנגינה המקובלת בקהילות אשכנז ביו"ט הולמת את הפיסוק הזה.) אפשרות נוספת לחלוקת המשפט: "שוכן עד, מרום, וקדוש שמו". כלומר ה' הוא "שוכן עד", והוא שוכן במרום (כפי שכתוב בפסוק שהוזכר: "מרום וקדוש אשכון"), ושמו קדוש. ואכן כך מופיע בחלק מהסידורים. ברם יש חזנים שקוראים את המשפט כך: "שוכן עד מרום, וקדוש שמו". חלוקה זו כמובן אינה נכונה, שכן עלול להשתמע ממנה כביכול שטווח השכינה של ה' הוא "עד מרום".

הערה נוספת לגבי המשך הפיוט: "לברך, לעלה ולקלס, על כל שירות וְתִשְבְּחוֹת דוד בן ישי עבדך משיחך". משמעות המשפט היא שעלינו לשבח את ה' יותר מכל התשבחות של דוד בן ישי, שהוא עבדך משיחך. המילה "וְתִשְבְּחוֹת" נסמכת למילים "דוד בן ישי" (כלומר התשבחות של דוד בן ישי). לכן האות בי"ת מנוקדת ונהגית בשווא, ולא בקמץ כפי שרבים הוגים בטעות. כמובן אין להפסיק בין המילה "וְתִשְבְּחוֹת" לבין המשך המשפט "דוד בן ישי עבדך משיחך".

צבי שביט (שטרן)

ברכת הגומל

בס"ד ט"ו בטבת תשע"ב
ברכת הגומל
בברכת הגומל מוזכרת שלוש פעמים המילה "טוב". המברך אומר "הגומל לחייבים טובות, שגמלני כל טוב", והציבור עונה "מי שגמלך (כל בחלק מהסידורים) טוב, הוא יגמלך כל טוב, סלה" (לנוסח האשכנזים), או "האל שגמלך כל טוב, הוא יגמלך כל טוב, סלה" (לנוסח עדות המזרח).
יש לתת את הדעת להבדל בין הנוסח של עדות המזרח לנוסח של עדות אשכנז בניקוד של המילה "טוב". ברוב הסידורים של עדות המזרח הניקוד הוא בשורוק: "טוּב", ואילו בסידורים של עדות אשכנז הניקוד הוא בחולם: "טוֹב". משום מה רבים מהאשכנזים אומרים "טוּב" במקום "טוֹב" (כנראה מחוסר מודעות להבדלי הנוסח), ועל כן יש לשים לב לכך.
הערה: בסידור איש מצליח של הרב מזוז מנוקד "טוֹב" כמנהגם של בני אשכנז.
 
צבי שביט (שטרן)

מעוז צור

בס"ד י"ג בכסלו תשע"ב

מעוז צור

כמה הערות לגבי הפיוט "מעוז צור":

1. "רעות שבעה נפשי, ביגון כֹחי כלה". לגבי המילה "כלה", יש הגורסים כי ההגייה הנכונה היא "כִּלָה", ואילו יש הגורסים כי ההגייה הנכונה היא "כָּלָה". מהגרסה הראשונה ("כִּלָה"), משתמע שה' הוא שכִּלָה את כוחנו, אבל לא מסתבר שזוהי כוונת הפייטן, שכן הוא משבח את ה' על הטובות הרבות שגמל עִמנו בכל הדורות (כפי שהוא אומר בבית הראשון: "לך נאה לשבח"). בנוסף, בהשוואה לחלק הראשון של המשפט: "רעות שָׂבְעָה נפשי" (שבו לא מוזכר מי השׂביענו ברעות), מתאים יותר לומר בהמשך "כֹחי כָּלָה" (בלי לציין מי כילה את כוחנו). מכיוון שכך, הגרסה השנייה ("כָּלָה"), מסתברת יותר.

2. בבית האחרון יש הגורסים: "כי ארכה (לנו) הישועה". (המילה "לנו" רשומה בסוגריים כיוון שיש המשמיטים אותה). משפט זה אינו מובן. בתחילת הבית הפייטן מבקש מה' שיחיש וימהר את הישועה ("וקרב קץ הישועה"), ומכאן שהישועה טרם הגיעה. כיצד אפוא ייתכן לומר "ארכה הישועה"?! לכן מסתברת יותר הגרסה "כי ארכה (לנו) השעה", כלומר: השעה מתארכת, "ואין קץ לימי הרעה" (ולכן אנו מבקשים מה' "קרב קץ הישועה").

3. ושוב בבית האחרון – יש הגורסים "הקם (לנו) רועה שבעה". משפט זה חסר משמעות ומשובש מבחינה לשונית (שהרי "רועה" הוא לשון יחיד). ברור שהגרסה הנכונה היא "הקם (לנו) רועים שבעה". משפט זה מבוסס על הפסוק "והקמונו עליו שבעה רועים, ושמונה נסיכי אדם" (מיכה ה', ד').

(הערה: מי שמעוניין לדעת מיהם שבעת הרועים ושמונת נסיכי האדם, מוזמן לעיין במסכת סוכה דף נ"ב.)

4. לסיום, הגיעה לידי תוספת לפיוט "מעוז צור", שחוברה ע"י הרמ"א. התוספת מובאת בהמשך, אולם תחילה דברי הסבר שקיבלתי בצירוף לתוספת.

מחבר הפיוט, רבי מרדכי, לא כתב את הבית האחרון "חשוף זרוע", ואותו נהגו להוסיף בסוף, לפיוט זה המספר על גאולותינו מיד כל צרינו בעבר (מצרים, בבל, פרס, יוון), וכדי שיהיה שלם גם בגאולתנו העתידית מיד אדום הוסיפוהו. אך הרמ"א הוסיף בית זה, כדי שנתפלל לא רק על אדום אלא גם על גאולתנו מישמעאל (חותנו).

[הבית הנוסף מובא בספר מקור חיים (לרבנו יאיר חיים בכרך, בעל הספר "חוות יאיר"), סימן תרע"ו.]

 

מֵעוֹלָם הָיִיתָ יִשְׁעִי, כְּבוֹדִי וּמֵרִים רֹאשִׁי

שְׁמַע נָא קוֹל שַֹוְעִי, מַלְכִּי אֱ-לֹ-הַ-י קְדוֹשִׁי

הַעֲבֵר חֶטְאִי וּפִשְׁעִי, גַּם בְּגָלוּת הָרְבִיעִי

חַזֵּק יִשְׂרָאֵל, וְתַכְנִיעַ יִשְׁמָעֵאל, וּמֵאֱדוֹם תִּפְדֶה נַפְשִׁי.

יהי רצון שאכן נזכה בקרוב ממש לראות את "קץ הישועה" וכן את "נקמת עבדיך מאומה הרשעה", ושנזכה לראות כיצד ה' "מחזק את ישראל, מכניע את ישמעאל ופודה את נפשנו מאדום". אמן!
 
צבי שביט (שטרן)