מש"ה מוציא וכל"ב מכניס

בס"ד

כידוע, שניים משמותיו של ה' הם "אֲדֹ-נָי" ו"אֱ-לֹהִים". מה קורה כאשר מוסיפים לפני אחד משמות אלו את אחת מאותיות השימוש (מש"ה וכל"ב)?

ובכן, ישנו כלל: "מש"ה מוציא וכל"ב מכניס". הסבר הכלל הוא שכאשר מוסיפים לפני שם ה' את אחת מאותיות השימוש מש"ה, האות אל"ף שבתחילת שם ה' נשארת כפי שהיא, והוגים אותה כרגיל (כלומר מוציאים אותה מהפה שלנו). לעומת זאת כאשר מוסיפים לשם ה' את אחת מהאותיות וכל"ב, האות אל"ף הופכת להיות נחה ולא הוגים אותה כלל (כלומר מכניסים אותה פנימה, ולא מוציאים אותה מהפה).

להלן כמה דוגמאות:

 - "יִירְאוּ מֵאֲדֹ-נָי כל הארץ" (תהלים ל"ג, ח'). [בהערת אגב לפסוק זה אזכיר את מה שכתבתי במאמר "ייראו את ה": משמעות המילה "יִירְאוּ" בפסוק זה איננה מלשום ראייה אלא מלשון יראה (פחד), ולכן השווא באות רי"ש הוא שווא נע (שמתחיל הברה חדשה) ולא שווא נח (שמסיים הברה קודמת). מסיבה זו יש גם מתג (קו קטן אנכי) מתחת האות יו"ד הראשונה. לכן יש להקפיד לקרוא "יִּי-רְאוּ" ולא "יִּרְ-אוּ".]

 - "אשרי העם שֶאֲדֹ-נָי אלֹהיו" (תהלים קמ"ד, ט"ו).

 - "תפילה למשה איש הָאֱלֹהִים" (תהלים צ', א').

בכל הדוגמאות האלו לפני שם ה' מופיעה אחת מאותיות השימוש מש"ה, ולכן האות אל"ף שבתחילת שם ה' נהגית.

לעומת זאת:

 - "כי כל אלהי העמים אלילים, וַאדֹ-נָי שמים עשה" (דברי הימים א' ט"ז, כ"ו). (הערת אגב לגבי פסוק זה, הנאמר בתחילת פסוקי דזמרא: חשוב מאוד להקפיד להפסיק בין המילה "אלילים" לבין שם ה', כדי שלא יישמע חס וחלילה שגם ה' הוא חלק מהאלילים.)

 - "ויאמרו כל העם אמן והלל לַאדֹ-נָי" (דברי הימים א' ט"ז, ל"ו).

 - "אין כֵּאלֹהֵינוּ, אין כַּאדוֹנֵינוּ... מי כֵאלֹהֵינוּ, מי כַאדוֹנֵינוּ... נודה לֵאלֹהֵינוּ, נודה לַאדוֹנֵינוּ..."

 - "ויאמינו בַּאדֹ-נָי ובמשה עבדו (שמות י"ד, ל"א).

בכל הדוגמאות האלו לפני שם ה' מופיעה אחת מאותיות השימוש וכל"ב, ולכן האות אל"ף שבתחילת שם ה' נחה ואינה נהגית.

 

אגב, הרמז בסימן זה הוא כמובן שמשה רבנו הוציא את בנ"י ממצרים אבל לא זכה להכניס אותם לארץ ישראל. לעומתו, כלב זכה להיות מהנכנסים לארץ.

מפיק ה"א – חלק שלישי

בס"ד

בחלקו הראשון של המאמר עסקנו במפיק שמופיע באות ה"א בסוף מילה, כאשר האות ה"א מסמלת 'אותָהּ', 'לָהּ' וכיו"ב. בחלקו השני של המאמר עסקנו במפיק שמופיע באות ה"א בסוף מילה, כאשר הה"א היא חלק מהשורש של המילה.

יש מקרה נוסף שבו יש מפיק באות ה"א – בשמותיו של ה' המסתיימים באות ה"א.

אחד משמותיו של ה' הוא "אֱלוֹהַּ". באות ה"א שבשם זה יש מפיק, ועל כן יש לבטא אותה. לדוגמה "כי מי אֱלוֹהַּ מבלעדי ה', ומי צור זולתי אלהינו" (לפני פיטום הקטורת שבסוף התפילה); "מלפני אדון חולי ארץ, מלפני אֱלוֹהַּ יעקב" (תפילת הלל).

שם נוסף של ה' המסתיים באות ה"א הוא "יָהּ". לדוגמה "עזי וזמרת יָהּ ויהי לי לישועה" (שירת הים והלל); "מן המצר קראתי יָהּ ענני במרחב יָהּ" (הלל).

מהשם "יָהּ" נגזרת המילה "הללויָהּ". מילה זו היא למעשה חיבור של המילה "הללו" והשם "יָהּ". מסיבה זו גם במילה "הללויָהּ" הה"א מקבלת מפיק. דוגמה לפסוק שמופיעות בו שתי המילים: "כל הנשמה תהלל יָהּ, הללויָהּ".

מפיק ה"א – חלק שני

בס"ד

בחלקו הראשון של המאמר דיברנו על מפיק שמופיע באות ה"א בסוף מילה, כאשר האות ה"א מסמלת 'אותה', 'לה' וכיו"ב.

מקרה נוסף שבו מופיע מפיק באות ה"א הוא במילים שבהם האות האחרונה של השורש היא ה"א. במבט ראשוני נראה שיש מילים רבות כאלו, לדוגמה "בנה", "רצה", "קנה" וכו'. אבל למעשה בכל הדוגמאות הללו האות ה"א איננה חלק מהשורש, אלא היא באה במקום האות המקורית של השורש, שהיא יו"ד. הבדיקה הפשוטה שניתן לעשות היא להטות את המילה ברבים או בגוף אחר. כאשר נעשה את זה נגלה שהאות ה"א נעלמת. לדוגמה "בניתי", "רצינו", "קנתה" וכו'.

יש 5 שורשים המסתיימים באות ה"א שבהם הה"א היא שורשית. ראשי התיבות של השורשים האלו הם ג"נ כת"ם:

גבה    – "שיר המעלות לדוד, ה' לא גבהּ ליבי, ולא רמו עיני" (תהילים קל"א, א') – נאמר ביחד עם כל מזמורי שיר המעלות אחרי תפילת מנחה בשבת בשבתות החורף (בקהילות אשכנז בלבד).

נגה       "עד יצא כנגהּ צדקה, וישועתה כלפיד יבער" (ישעיה ס"ב, א') – מתוך הפטרת פרשת ניצבים.

"מלאים זיו ומפיקים נגהּ" – מתוך ברכת יוצר בשבת.

כמה    – "צמאה לך נפשי, כמהּ לך בשרי" (תהלים ס"ג, ב').

תמה   – "אל תתמהּ על החפץ, כי גבֹהּ מעל גבֹהּ שמר וגבוהים עליהם" (קהלת ה', ז') – נקרא בשבת חוה"מ סוכות.

מהמה – "כי גרשו ממצרים, ולא יכלו להתמהמהּ" (שמות י"ב, ל"ט)

              "ויתמהמהּ, ויחזיקו האנשים בידו וביד אשתו וביד שתי בנותיו" (בראשית י"ט, ט"ז).

מפיק ה"א – חלק ראשון

בס"ד

האות ה"א היא אחת מהאותיות אהו"י שנקראות "אימות קריאה", כלומר אותיות שיכולות לבוא גם כעזרה לניקוד. במקרים אלו לא מבטאים את האות שמשמשת "אם קריאה". כאשר יש אות ה"א בסוף מילה, והיא לא מנוקדת, היא משמשת "אם קריאה" ולכן לא מבטאים אותה. יש מקרים שבהם אנחנו כן אמורים לבטא את האות ה"א, וכדי לסמן את זה מופיע ה"מפיק". המפיק מסומן כמו הסימון של דגש, כלומר נקודה בתוך האות.

מתי יופיע מפיק באות ה"א? המקרים העיקריים בהם מופיע המפיק הוא כאשר מוסיפים אות ה"א לשם של חפץ כדי לציין שהחפץ שלה או שמוסיפים אות ה"א לפועל כדי לציין אותה. כמו כן, במילים אותה, לה, שלה, בה וכו'.

יש להדגיש שאם יש ניקוד באות ה"א, אין מפיק כי הניקוד כבר גורם שנבטא את האות ה"א.

לדוגמה אפשר להסתכל בפיוט "אשת חיל" :

"ממרחק תביא לחמהּ (הלחם שלהּ)"

"קמו בניהָ ויאשרוהָ (אין מפיק כי יש ניקוד), בעלהּ (הבעל שלהּ) ויהללהּ (יהלל אותהּ)"

"בטח בהּ לב בעלהּ (הבעל שלה)"

"תנו להּ מפרי ידיהָ (אין מפיק כי יש ניקוד)"

ישנם מיקרים שבהם חוסר הקפדה על המפיק משנה לחלוטין את משמעות המילה. לדוגמה בפרשת הנדרים (פרשת מטות) "ושמע אישהּ (כלומר האיש שלה) ביום שומעו". (וכן בהמשך הפרשה מספר פעמים, לדוגמה "אישהּ יקימנו ואישהּ יפרנו".) אם הקורא בתורה לא מבטא את המפיק זה ישמע "אשה", וזה לא מובן לחלוטין, ומחזירים את הקורא. דוגמה נוספת בפרשת סוטה "והשקהּ את המים", כלומר הכהן ישקה את הסוטה את המים. אם לא נבטא את המפיק זה ישמע כאילו הכהן ישקה את המים.

יש לציין שבארמית המפיק מופיע גם בזכר. לדוגמה בקדיש "וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ (המלכות שלו) וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ (הישועה שלו) וִיקָרֵב מְשִיחֵהּ (המשיח שלו)". וכן בתפילת "בריך שמה" (שנאמרת לאחר פתיחת הארון) "בְּרִיךְ שְמֵהּ דְמָרֵי עָלְמָא" (ברוך שמו של אדון העולם), "דְּסָגִידְנָא קַמֵּהּ וּמִקַּמֵּי דִּיקַר אוֹרַיְתֵהּ (משתחוה לפניו ולפני כבוד תורתו).

יש מקרים נוספים שבהם יש מפיק ואליהם אתייחס אי"ה במאמרים נפרדים.

כאשר מתפללים חשוב לשים לב למפיק, ולבטא את האות ה"א.

סיום מסכת

בס"ד כ"ג באלול תשע"ו

סיום מסכת

בסיום מסכת (או סדר משניות) אנו אומרים: "לָא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ מסכת פלונית/סדר פלוני וְלָא תִתְנְשֵׁי מִנָּן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְאָתֵי".

יש לשים לב שטקסט זה הוא בארמית ולכן המילה 'לָא' מנוקדת בקמץ ולא בחולם (כפי שאנו אומרים למשל בטקסט המוכר של '"כל נדרי" "לָא שְׁרִירִין וְלָא קַיָּמִין" ).

הערה נוספת: כאשר מדובר בסיום של קבוצת לומדים והטקסט של הסיום נאמר ע"י אחד הלומדים בשם כל הקבוצה, יש לומר את הקטע "יהי רצון" בלשון רבים: "יְהִי רָצֹון מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ, כְּשֵׁם שֶׁעֲזַרְתַּנוּ לְסַיֵּם מסכת פלונית/סדר פלוני, כֵּן תַּעַזְרֵנוּ... וְּזכוּת כֹּל הַתַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יַעֲמֹוד לָנוּ וּלְזַרְעֵינוּ, שֶׁלֹא תָמוּשׁ הַתּוֹרָה מִפִּינוּ וּמִפִּי זַרְעֵינוּ וְזֶרַע זַרְעֵינוּ עַד עוֹלָם, וְיִתְקַיֵּם בָּנוּ...". בסוף הקטע לעומת זאת יש ציטוט של פסוקים, ולכן לא משנים אותם ואומרים "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ".

 

צבי שביט (שטרן)

אשרי מי שגדל בתורה

בס"ד כ"ג בתשרי תשע"ו
אשרי מי שגדל בתורה

במסגרת הריקודים בזמן ההקפות בשמחת תורה שרו אצלנו בבית הכנסת "אשרי מי שֶגָּדוֹל בתורה, ועמלו בתורה, ועושה נחת רוח ליוצרו". אני מניח שבבתי כנסת נוספים שרו את השיר הזה.

כאשר שמעתי את השיר הזה הוא מאד צרם לי. האם רק מי שגדול בתורה אשריו? ומה עם מי שלומד תורה ולא זכה להיות גדול בתורה? האם לא אשריו? ומה עם מי שלומד דף יומי או הולך לבית מדרש קהילתי לשמוע שיעורי תורה? האם לא אשריו? היה לי ברור שיש כאן טעות ושצריך לומר "אשרי מי שֶגָּדֵל בתורה.

עם צאת החג חיפשתי את המקור לשיר הזה והתברר לי שהמקור הוא במסכת ברכות י"ז ע"א. הגמרא שם מביאה סדרה של תפילות שהיו רגילים לומר חכמי התלמוד השונים. בין היתר מובאת תפילתו של ר' יוחנן: "אַשְׁרֵי מִי שֶׁגָּדֵל בַּתּוֹרָה, וַעֲמָלוֹ בַּתּוֹרָה, וְעוֹשֶׂה נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ, וְגָדֵל בְּשֵׁם טוֹב, וְנִפְטָר בְּשֵׁם טוֹב מִן הָעוֹלָם" (ברכות י"ז). אמנם בגמרא אין ניקוד, אבל כבר לפי הכתיב אפשר להבין שלא כתוב כאן "גָדוֹל", כי המילה נכתבת ללא האות ו"ו. ליתר ביטחון בדקתי בגמרא במהדורת שוטנשטיין ובגמרא עם פירושו של הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ), ושם ראיתי בפירוש המנוקד שאכן מנוקד שֶגָּדֵל.

ברצוני להוסיף שבסידורים לפי מנהג ספרד מופיע בסוף התפילה (לפני "אין כאלֹקינו") המשפט הבא: "אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אַשְרֵי מִי שֶעֲמָלוֹ בַּתּוֹרָה וְעוֹשֶה נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ, גָּדֵל בְּשֵם טוֹב, וְנִפְטַר בְּשֵם טוֹב מִן הָעוֹלָם". אינני יודע מהו המקור למשפט זה, אבל ברור שמדובר במשפט מקביל וכמעט זהה לדברי ר' יוחנן בגמרא. ברוב הסידורים מנוקד גָּדֵל.

נראה לי חשוב לתקן את השיבוש ולהקפיד לשיר נכון כדי למנוע עיוות של כוונת הגמרא, שמדברת על מי שֶגָּדֵל בתורה ועמל בתורה, גם אם הוא לא זכה להיות גָּדוֹל בתורה.  
צבי שביט (שטרן)

דמה בן פרץ


­בס"ד
דמ"ה ב"ן פר"ץ
מאמר זה נכתב לזכרו של אבי מורי, דוד בן משה הלוי שטרן, לקראת יום השלושים לפטירתו.
מזמור קי"ט בתהלים נקרא 'תמניא אפי' (בתרגום מארמית: 'שמונה פנים'). הסיבה לכך היא מבנהו הייחודי - הוא בנוי לפי סדר הא"ב, שמונה פסוקים לכל אות. תופעה ייחודית נוספת במזמור זה היא שבכל פסוק במזמור מופיע לפחות אחד מהכינויים הבאים לתורה: אִמרה, דבר, דרך, חוק, מצווה, משפט, עדות, פיקודים, תורה. ואכן רוב הפסוקים במזמור עוסקים בחשיבות לימוד התורה ובקיום מצוותיה. יש רק שני פסוקים חריגים במזמור שבהם לא מופיע אף לא אחד מהכינויים הנ"ל, אך גם בהם יש חלופה לכינויים אלה:
- "לדר ודר אמונתך, כוננת ארץ ותעמד" (פסוק צ') - כאן החלופה היא 'אמונתך'.
- "ערב עבדך לטוב, אל יעשקני זדים" (פסוק קכ"ב) - כאן החלופה היא 'טוב' ("ואין טוב אלא תורה, שנאמר 'כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזבו' " - אבות, פרק ו' משנה ג').

כאמור, אחת המילים שחוזרות בכל הפסוקים היא 'עדות'. ההטיה הנפוצה ביותר של מילה זו היא 'עדתיך', אולם יש לשים לב שהטיה זו מופיעה במזמור בשתי צורות שונות. בדרך כלל הצורה היא 'עֵדֹתֶיךָ' (e-do-te-cha), אולם יש שמונה פסוקים (שוב המספר 8) שבהם מופיעה המילה בצורה החריגה 'עֵדְוֹתֶיךָ' (e-dvo-te-cha). רבים אינם מודעים לצורה החריגה והוגים אותה כמו 'עֵדֹתֶיךָ'. כידוע, אומרים את הפסוקים האלו באזכרה, ויש לשים לב לומר אותם בצורה הנכונה.
בהקשר זה זכיתי לשמוע מאבי מורי דוד שטרן ז"ל שהוא שמע מאביו (סבי משה שטרן ז"ל) שיש סימן למקומות במזמור שבהם מופיעה הצורה החריגה. צורה זו מופיעה בחטיבת הפסוקים של האותיות דמ"ה ב"ן פר"ץ. (יש לשים לב שבאות צד"י מופיעה גם הצורה הרגילה וגם הצורה החריגה). סימן זה מופיע ברש"י בפסוק קמ"ו, במנחת ש"י בפסוק י"ד ובהערות המסורה לפסוק י"ד, פסוק ל"א ופסוק קנ"ז (במנחת שי ובהערות המסורה הסימן הפוך - פר"ץ ב"ן דמ"ה).
הערה: בנוסף למזמור זה, יש מספר מקומות נוספים בתנ"ך בהם כתוב 'עֵדְוֹתֶיךָ' וגם 'עֵדְוֹתָיו'.
הערה נוספת: המילה 'משפט' (באחת מהטיותיה) מופיעה בכל אחת מאותיות הא"ב פרט לאות טי"ת. אולי הסיבה היא שהאות טי"ת מסמלת 'טוב' ולכן אין בה מקום למשפט. (תודה לרב גיסר, שהפנה את תשומת לבי לתופעה זו וגם הציע את ההסבר.)
הערה מעניינת לסיום: מזמור זה הוא הארוך ביותר בתהלים (ובתנ"ך כולו). מספר פסוקיו הוא 176, כמספר הפסוקים בפרשה הארוכה ביותר בתורה (פרשת נשא) וכמספר הדפים במסכת הארוכה ביותר (מסכת בבא בתרא).
צבי שביט (שטרן)