היכן נמצאת הודו והאם היא שייכת לה'?

בס"ד י"ז בסיוון תש"ע

היכן נמצאת הודו והאם היא שייכת לה'?


 - בתחילת פסוקי דזמרה  מובא הפסוק "הודו לה'". האם רק ארץ הודו שייכת לה'? האם יפן לא שייכת לה'? הרי במזמור כ"ד (שיר של יום ליום ראשון) כתוב במפורש "לה' הארץ ומלואה"?
2 - האם הודו נמצאת בשמים או בארץ? כנראה שהתשובה היא גם וגם. הרי בפסוקי דזמרה אנחנו אומרים "הודו על ארץ ושמים". ואם לא די בכך, אנחנו אפילו שרים את המשפט הזה לפני הכנסת ספר התורה להיכל. כידוע הגמרא במסכת תענית אומרת שיש ירושלים של מעלה, ויש ירושלים של מטה. האם גם הודו זכתה להיות גם בשמים וגם בארץ?
אלא, בפסוק "הודו לה' קראו בשמו" עלינו להקפיד על הטעמה נכונה של המילה. הקריאה הנכונה של המילה צריכה להיות הוֹ-דוּ (מלרע). כלומר הפסוק לא מדבר על ארץ הודו, אלא דוד המלך קורא לכולנו להודות לה'.
ומה לגבי "הודו על ארץ ושמים"? האם גם כאן די בהקפדה על הטעמה נכונה? מסתבר שלא. אם נשים לב לניקוד של המילה "הודו" נגלה שכאן הניקוד צריך להיות הֹו-דוֹ (חולם חולם וכמובן מלרע). כלומר, אמנם לא מדובר על ארץ הודו (שנמצאת רק בארץ) אבל גם אין כאן קריאה להודות לה', אלא, מדובר על ההוֹד של ה' שנמצא בשמים ובארץ. כפי שאנחנו אומרים בפיוט האדרת והאמונה "ההוֹד וההדר לחי עולמים".
אם כך, לה' הארץ ומלואה (ולא רק ארץ הודו), ואנחנו נודה לה' על כל הטובות שהוא גומל איתנו, ונדע שההוֹד שלו נמצא גם בשמים וגם בארץ, ונקפיד על הטעמה נכונה ועל ניקוד נכון.
לתגובות ולהצטרפות לרשימת התפוצה,

צבי שביט
050-5918412
zvi@shoresh.org.il

ומצור, דבש אשביעך

בס"ד י' בסיוון תש"ע

ומצור, דבש אשביעך


מזמור פ"א ("למנצח על הגתית לאסף") נאמר כשיר של יום ליום חמישי. הפסוק שחותם מזמור זה הוא "ויאכילהו מחלב חיטה, ומצור דבש אשביעך". כיצד לקרוא את חלקו השני של הפסוק ("ומצור דבש אשביעך")? ישנם הטועים וקוראים "ומצור דבש, אשביעך". למה הכוונה "צור דבש"? האם אכן יש כזה דבר? אלא, הקריאה הנכונה היא "ומצור, דבש אשביעך". כלומר, לאחר שבחלק הראשון של הפסוק ה' מבטיח לנו שאם נשמע בקולו הוא יאכיל אותנו מחלב חיטה (מהחיטה המשובחת והמלאה), הוא ממשיך ומבטיח לנו שהוא יוציא לנו דבש מהסלע.


צבי שביט (שטרן)

צורי, ולא עולתה בו

בס"ד  ג' בסיוון תש"ע


צורי, ולא עולתה בו


מזמור צ"ב ("מזמור שיר ליום השבת") נאמר כידוע בקבלת שבת לאחר הפיוט "לכה דודי". כמו כן הוא נאמר כשיר של יום לשבת. הפסוק שחותם מזמור זה הוא "להגיד כי ישר ה', צורי ולא עולתה בו". כיצד לקרוא את חלקו השני של הפסוק ("צורי ולא עולתה בו")? ישנם הטועים ומחלקים אותו לשני חלקים שוים והתוצאה היא "צורי ולא, עולתה בו". אמנם לא רבים הם הטועים בכך, אבל עקב החומרה הרבה של צורת קריאה זו חובה להתריע בנושא. בצורת קריאה זו ישנם שני דברי כפירה חו"ח (כביכול ה' אינו צורי, וכביכול יש חו"ח עולה בה').
חובה עלינו להקפיד ולקרוא את המשפט הזה בצורה הנכונה "צורי, ולא עולתה בו", כי אחרת במקום לשבח את ה', אנחנו מחרפים ומגדפים חס וחלילה את ה'.

לתגובות ולהצטרפות לרשימת התפוצה,

צבי שביט
050-5918412

בטרם כל יציר נברא - האמנם?

בס"ד כ"ה באייר תש"ע


בטרם כל יציר נברא



לפני תפילת שחרית אנחנו רגילים לומר את הפיוט "אדון עולם". כמו כן אנו רגילים לומר אותו לאחר "קריאת שמע על המיטה" וכן אנו שרים את הפיוט לאחר תפילת ערבית בליל שבת. במשפט הראשון שבפיוט אנחנו אומרים "בטרם כל יציר נברא". כיצד לחלק את המשפט? יש האומרים "בטרם כל, יציר נברא". האמנם? האם האדם אכן היה הדבר הראשון שנברא? כידוע לנו האדם הוא הדבר האחרון שנברא.
אלא, שגם כאן הטעות נוצרת בגלל הנטייה הטבעית שלנו לחלוקה סימטרית של הפסוקים והמשפטים שבתפילה, לשני חלקים שוים באורכם. אם נעיין במשפט המלא (כולל חלקו הראשון) נבין שהחלוקה הנכונה של המשפט צריכה להיות : "אדון עולם אשר מלך, בטרם, כל יציר נברא." כלומר, כוונת בעל הפיוט לומר שהשם (אדון העולם) מלך לפני (בטרם) שכל יציר נברא.
נקפיד אם כך על חלוקה נכונה של הפסוק, ונכיר במלכותו של אדון העולם שמלך בעולם עוד לפני שכל היצורים נבראו.

צבי שביט (שטרן)

ונקיתי דמם - היתכן

בס"ד

בשבת לפני תפילת מוסף אנחנו אומרים את תפילת אב הרחמים. תפילה זו חוברה בזמן הפרעות של מסעי הצלב, ותוכנה הוא בקשה מהקב"ה לנקום בגויים על הדם הרב שהם שפכו.

סיבה נוספת לכתיבת תפילה זו היא מפני שמשפחות שלמות קדשו יחד את ה' כשמאנו להגיד בפה שהם מאמינים באותו האיש, וזה היה לאות ופלא בכל הגויים מסביב. על זה כתב גם הרב זצ"ל שגבורתם מתחברת עם גבורת לוחמי בר כוכבא. (תודה לרב אלחנן בן-נון שהאיר את עיני בנקודה זו.)

בסוף התפילה מופיעים פסוקים מהתורה, מהנביאים ומהכתובים שבהם קריאה לנקמה בגויים (כנראה שאז עדיין לא ידעו שקריאה לנקמה בגויים איננה התנהגות יפה). והנה בין הפסוקים מופיע פסוק שלכאורה נראה בעל כיוון הפוך לחלוטין : "ונקיתי דמם". לכאורה אם ה' אומר שהוא ינקה על הדם, אז מדוע הקריאה לנקמה בגויים. כמובן שיש גם סתירה פנימית בתוך הפסוק, כי מיד מופיעים המילים "לא נקיתי". גם עיון בהקשר שבו נכתב הפסוק מעורר תמיהה, כי כל הפרק (יואל ד') עוסק במשפט שהקב"ה יעשה לעתיד לבוא (בקרוב בימינו) בגויים על הדם הרב ששפכו.

אלא, שהכל נובע מנטייה טבעית שלנו לחלוקה סימטרית של הפסוקים והמשפטים שבתפילה, לשני חלקים שוים באורכם. אם נעיין בטעמים נראה שחלוקת הפסוק הנכונה היא "ונקיתי, דמם לא נקיתי." וכפי שמסביר רש"י במקום שה' אומר לגויים, שגם אם הוא מוכן לנקות על יתר החטאים שלהם, אבל, על הדם שהם שפכו בעם ישראל הוא בשום אופן לא ינקה, ולכן הוא ינקם מהם.

אפשרות נוספת להסביר את הפסוק היא שהחלק הראשון של הפסוק הוא בעצם שאלה, וחלקו השני של הפסוק הוא התשובה. כלומר "ונקיתי? דמם לא נקיתי." (תודה לרב אלחנן בן-נון שהאיר את עיני לגבי אפשרות ההבנה הזו)

נקפיד אם כך על חלוקה נכונה של הפסוק, כדי שחס וחלילה לא נהפוך את תוכנו, ומי יתן, שבזכות שנקפיד על כך, נזכה לראות את הנקמה בגויים בקרוב בימינו. אמן

לתגובות ולהצטרפות לרשימת התפוצה,

צבי שביט

050-5918412

zvi@shoresh.org.il

http://diyukim.blogspot.com