מודה אני

בס"ד


במשנה ברורה, סימן א' סעיף קטן ח', כתוב: "טוב לומר תכף בקומו 'מוֹדֶה (לאשה: מוֹדָה) אֲנִי לְפָנֶֽיךָ, מֶֽלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַֽרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה. רַבָּה אֱמוּנָתֶֽךָ'". באמירת "מודה אני" יש להקפיד על חלוקה נכונה של המשפט: אין לומר את המילים "בְּחֶמְלָה רַבָּה" ביחד, כי אז המילה "אֱמוּנָתֶךָ" נותרת "תלושה" וחסרת הקשר. גם הצמדת שלושת המילים "בְּחֶמְלָה רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ" אינה נכונה. החלוקה הנכונה של המשפט היא: "שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה (=ברחמים) | רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ". ואכן, כך כתוב בהמשך דברי המשנה ברורה הנ"ל: "ותיבת בחמלה יהיה באתנחתא, ורבה אמונתך בלי הפסק".
ננסה להבין את משמעות המילים "רבה אמונתך". ובכן, בהמשך דברי המשנה ברורה כתוב: "והוא מן הכתוב 'חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ', (איכה ג', כ"ג), שהקב"ה מקיים אמונתו להחזיר נשמות המופקדים בבוקר". כלומר "אֱמוּנָתֶךָ" משמעותה "הנאמנות שלך", שאתה מקיים את הבטחתך להחזיר בכל בוקר את נשמתי.
שמעתי הסבר מעניין מדוע לא אומרים את הפסוק במלואו: מכיוון שמודה אני נאמר מייד כשמתעוררים מהשינה לפני נטילת ידיים ועדיין אסור לומר פסוק שלם, לכן אומרים רק את שתי המילים האחרונות של הפסוק (תודה לאליעזר כמון).
פירוש נוסף של המילים "רבה אמונתך" הוא שהניסים שאתה עושה לי בכל בוקר מרבים את האמונה בלבי (פירוש פלגי מים של רבי דניאל טירני).
הסבר נוסף: משמעות המילים "רבה אמונתך" היא "רבה האמונה שלך בי". כלומר האמון שה' נותן בי שאדע לשמור על נשמתי כראוי היא רבה ולכן הוא מחזיר לי את נשמתי. בתפילת "מודה אני" אנו אומרים אפוא לה': 'אם החזרת בי את נשמתי לעוד יום בעולמך הרי שאתה נותן לי קרדיט גדול, ריבונו של עולם, לחיות עוד יום בעולמך. ולו רק על האמונה הזו שלך בי אני אומר תודה'.

* מצורף מאמר של הרב חגי לונדין שבו הוא מבאר את "מודה אני" לפי פירושו של הרב קוק בסידורו "עולת ראיה".

============================================================================================================


מודה אני - הרב חגי לונדין
המילים הראשונות שאותן צריך לומר יהודי בעת שבה פוקח הוא את עיניו הן: "מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם. שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה. רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ". המילים הללו טומנות בחובן תהליך הדרגתי המתאר את האמור להתחולל בנפשנו בעת המעבר משינה לערות (על פי פירושו של הרב קוק בסידורו 'עולת ראיה')
מוֹדֶה – הכרת הטובה לבורא היא הרגש הראשון האמור להתעורר בלב בעת היקיצה.
אֲנִי – הכרת טובה זו אינה נותרת במישור המופשט, אלא מחוללת בנו שינוי אישיותי המתחדש מדי יום ביומו. אדם אמור להתמלא בכל בוקר ב"אֲנִיוּת", תחושת מימוש עצמי אדירה שתעזור לו לבצע את תפקידו ביום החדש.
לְפָנֶיךָ – ה"אֲנִיוּת" איננה עומדת בפני עצמה אלא היא מחוברת אל מקורהּ. אדם אמור לחוש כל בוקר כי הוא עומד בפני ה', עמידה התובעת ממנו התנהגות ברף מוסרי תואם בכל רגע ורגע משעות היום.
מֶלֶךְ – העמידה לפני ה' כוללת גם את ההבנה לפני מי אנו מתייצבים; אנו מתייצבים בפני "מלך". העולם הזה, למרות הסתירות והכוחות השונים הנאבקים בו, בסופו של דבר זורם לכיוון אחד (מלוכה)
חַי – המלוכה של ה' שאותה הזכרנו במילה הקודמת, איננה מלוכה הגורמת לאדם שיתוק וסטטיות, אלא אדרבה, משייכת אותו לגודל המלא תנועה וחיים. השלמות הא-לוהית מוציאה אותנו מחיסרון וממוות לעולם של שלמות ועשייה.
וְקַיָּם – השלמות הא-לוהית מתגלה בעולם שביסודו, אם רק נרצה לראות זאת, הוא מלא קיימות ויציבות. אדם אמור לקחת את חייו במהלך היום ולחבר אותם לקיום העוסק ביישובו של עולם.
שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי – אנו מודים לריבונו של עולם שהחזיר לנו את נשמתנו המיוחדת לנו. אם התעוררנו בבוקר, סימן הוא שיש תפקיד מסוים שכיום רק אנחנו יכולים לממשו.
בְּחֶמְלָה – נשמתו של האדם, שליחותו הייחודית, נתבעת כאמור מאת הבורא שתופיע במלואה. עם זאת, התביעה מגיעה מתוך "חמלה", באופן מדורג ומותאם לכלי הקיבול האנושיים.
רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ – הקדוש ברוך הוא מלא אמון בנו. למרות הכישלונות של היום הקודם ישנה אמונה רבה של הבורא כי הבוקר המפציע טומן בחובו הזדמנויות חדשות שבהן ניתן לתקן את הטעויות ולמלא את תפקידנו בעולם.

אין תגובות:

פרסום תגובה