בס"ד י"ד באלול תשע"א
מודה אני
במשנה ברורה, סימן א' סעיף ח' כתוב: "טוב לומר תיכף בקומו 'מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך' ". באמירת "מודה אני" יש להקפיד על חלוקה נכונה של המשפט: אין לומר את המילים "בְּחֶמְלָה רַבָּה" ביחד, כי אז המילה "אֱמוּנָתֶךָ" נותרת "תלושה" וחסרת הקשר. הפיסוק הנכון של המשפט הוא: "שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה (=ברחמים)"; ואחר כך: "רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ". ואכן, כך כתוב בהמשך דברי המשנה ברורה הנ"ל: "ותיבת בחמלה יהיה באתנחתא, ורבה אמונתך בלי הפסק".
ננסה להבין את משמעות המילים "רבה אמונתך". ובכן, בהמשך דברי המשנה ברורה כתוב: "והוא מן הכתוב 'חדשים לבקרים רבה אמונתך', (איכה, ג', כ"ג), שהקב"ה מקיים אמונתו להחזיר נשמות המופקדים בבוקר". כלומר, "אֱמוּנָתֶךָ" היא ההַבְטָחָה של ה', שיחזיר את נשמות המתים, והיא "רַבָּה" (גדולה), וה' אכן מקיים את הבטחתו. הסבר אפשרי נוסף למשפט (אם כי אינני זוכר אם נתקלתי בפרשן שמפרש כך): רבה אמונתך בי. כלומר האמון שה' נותן בי, שאני אדע לשמור על נשמתי כראוי, היא רבה, ולכן הוא מחזיר לי את נשמתי.
לסיכום, חשוב מאוד להקפיד על קריאה נכונה של התפילה, כדי שהיא לא תצא חסרת משמעות.
לתגובות, לקבלת מאמרים קודמים ולהצטרפות לרשימת התפוצה,
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה