דיוקים לחנוכה
ייראו את ה
בס"ד ד' בכסלו תשע"ב
ייראו את ה'
בתפילת שחרית, לפני שירת הים, אומרים את הפסוק "וַיִּירְאוּ העם את ה', ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות י"ד, ל"א). הייתכן שישראל ראו את ה', הרי כתוב "כי לא יראני האדם וחי"? אלא יש לשים לב שבמילה "וַיִּירְאוּ" יש שני יו"דים, ומכאן שהשורש של המילה הוא יר"א (מלשון יראה) ולא רא"ה (מלשון ראייה). לעובדה זו יש השלכה על ההגייה של המילה: השווא באות רי"ש הוא שווא נע (שמתחיל הברה חדשה), ולא שווא נח (שמסיים הברה קודמת). בנוסף יש לשים לב שתחת האות יו"ד הראשונה יש מתג (קו אנכי קטן), שמדגיש שיש לעשות הפרדה בין האות יו"ד לאות רי"ש. לכן יש להקפיד לקרוא "וַיִּי-רְאוּ" ולא "וַיִּרְ-אוּ".
הערה זו נכונה גם למזמור ס"ז בתהילים – "למנצח בנגינות מזמור שיר" (מזמור זה נוהגים לומר בתפילת שחרית לפני "ברוך שאמר" וכן לאחר ספירת העומר. בני עדות המזרח אומרים אותו גם בסוף תפילת מנחה). בפסוק האחרון במזמור נאמר: "יברכנו א-להים, וְיִירְאוּ אותו כל אפסי ארץ". גם כאן יש לקרוא "יִי-רְאוּ" ולא "יִרְ-אוּ".
יש פסוקים נוספים שמופיעה בהם המילה "יִירְאוּ" ויש להקפיד להגותה נכון. כך למשל במזמור "רננו צדיקים" (תהילים ל"ג), שנאמר בפסוקי דזמרה בשבת: "יִי-רְאוּ מה' כל הארץ, ממנו יגורו כל יושבי תבל" (כדאי לשים לב למילה המקבילה בחלק השני של המשפט – "יגורו", שקרובה במשמעותה למילה "יִירְאוּ").
לעומת זאת במזמור "לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך" (תהילים ל"ד), שנאמר גם הוא בפסוקי דזמרה בשבת, יש לשים לב לפסוק "יְראוּ את ה' קדושיו" (פסוק זה נאמר גם בסוף ברכת המזון). כאן הניקוד של המילה "יראו" שונה לחלוטין: יו"ד בשווא, רי"ש בשורוק, והאות אל"ף נחה ולא הוגים אותה כלל (כאילו כתוב "יְרוּ"). ההבדל בניקוד נובע מכך שבפסוקים הקודמים המילה "ייראו" היא בלשון עתיד, ואילו בפסוק זה מדובר בציווי.
לתגובות, לקבלת מאמרים קודמים ולהצטרפות לרשימת התפוצה,
צבי שביט (שטרן)
ראש חודש
ראיון בתכנית מלווה מלכה
הוקלט בכ"ה אלול ה'תשע"א
דבר חק ומשפט
בס"ד כ"ז באלול תשע"א
דבר חֹק ומשפט
בחזרת הש"ץ של מוסף בר"ה ויו"כ, לפני הפיוט "האוחז ביד מדת משפט", אנו אומרים את המשפט "באין מליץ יושר מול מגיד פשע, תגיד ליעקב דבר חק ומשפט...". בחלק מהמחזורים המילה "דבר" מנוקדת בשווא באות דל"ת ובפתח באות בי"ת (דְבַר), ואילו במחזורים אחרים היא מנוקדת בשני קמצים (דָבָר). מהו אפוא הניקוד הנכון?
לכאורה נראה כי המילה "דבר" משמשת פה כצורת נסמך (דבר של חוק ומשפט), ולכן היא מנוקדת בשווא. אולם מסתבר שהמשפט הזה שבפיוט מיוסד על הפסוק "מגיד דבריו ליעקב, חֻקיו ומשפטיו לישראל" (תהלים קמ"ז, י"ט) (דבריו=מצוותיו). מכאן שהמילים "דבר חק" שבפיוט אינן משמשות כסומך ונסמך, אלא כל תיבה עומדת בפני עצמה – ומכיוון שכך הניקוד הנכון של המילה "דבר" הוא בשני קמצים (דָבָר).
(תודה לרב שמואל פנחס גלברד, שאת דבריו אלו קראתי באתר מורשת).
צבי שביט (שטרן)
מודה אני
בס"ד י"ד באלול תשע"א
מודה אני
במשנה ברורה, סימן א' סעיף ח' כתוב: "טוב לומר תיכף בקומו 'מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך' ". באמירת "מודה אני" יש להקפיד על חלוקה נכונה של המשפט: אין לומר את המילים "בְּחֶמְלָה רַבָּה" ביחד, כי אז המילה "אֱמוּנָתֶךָ" נותרת "תלושה" וחסרת הקשר. הפיסוק הנכון של המשפט הוא: "שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה (=ברחמים)"; ואחר כך: "רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ". ואכן, כך כתוב בהמשך דברי המשנה ברורה הנ"ל: "ותיבת בחמלה יהיה באתנחתא, ורבה אמונתך בלי הפסק".
ננסה להבין את משמעות המילים "רבה אמונתך". ובכן, בהמשך דברי המשנה ברורה כתוב: "והוא מן הכתוב 'חדשים לבקרים רבה אמונתך', (איכה, ג', כ"ג), שהקב"ה מקיים אמונתו להחזיר נשמות המופקדים בבוקר". כלומר, "אֱמוּנָתֶךָ" היא ההַבְטָחָה של ה', שיחזיר את נשמות המתים, והיא "רַבָּה" (גדולה), וה' אכן מקיים את הבטחתו. הסבר אפשרי נוסף למשפט (אם כי אינני זוכר אם נתקלתי בפרשן שמפרש כך): רבה אמונתך בי. כלומר האמון שה' נותן בי, שאני אדע לשמור על נשמתי כראוי, היא רבה, ולכן הוא מחזיר לי את נשמתי.
לסיכום, חשוב מאוד להקפיד על קריאה נכונה של התפילה, כדי שהיא לא תצא חסרת משמעות.
לתגובות, לקבלת מאמרים קודמים ולהצטרפות לרשימת התפוצה,
מקרה לילה
בס"ד ח' באלול תשע"א
מקרה לילה
הפעם אחרוג מעט ממנהגי להעיר הערות בנוגע לתפילה, ואעיר הערה לגבי קריאת התורה. בפרשת "כי תצא" מופיע הפסוק "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מִקְּרֵה לילה..." (דברים כ"ג, י"א). מה משמעות המילה "מִקְּרֵה"? האם משמעותה מקרה שקרה? ובכן, אבן עזרא מעיר בנוגע למילה "מִקְּרֵה": "המ"ם משרת, ומשקלו 'משדה אחוזתו' ". הערה דומה מעיר גם החזקוני: "המ"ם משימוש כמו מ"ם של משדה אחוזתו". כלומר, לפי פירושם של אבן עזרא וחזקוני, המילה "מקרה" בהקשר זה אין משמעותה מקרה שקרה, אלא שהטומאה באה בגלל קרה (קֶרִי) של לילה, כאילו כתוב "מן קרה לילה", והאות מ"ם היא מ"ם השימוש שמתווספת למילה "קרה". (כמו בדוגמא שהם מביאים במילה "משדה" ששם האות מ"ם מתווספת למילה "שדה").
להערה זו יש השלכה לגבי ההגייה של המילה. מכיוון שהאות מ"ם במילה היא מ"ם השימוש, יש באות קו"ף דגש חזק, ולכן השווא הוא שווא נע. כלומר צריך לומר "מִ(קְ)-קְרֵה" ולא "מִקְ-רֵה", כדי שלא לשנות את משמעות הפסוק.
הערה: מלשון הרמב"ן אמנם משתמע לכאורה שהוא סובר שמשמעות המילה "מקרה" היא מקרה שקרה: "ועל דרך הפשט, הזהיר בבעל המקרה לצאת מכל המחנה". מכל מקום, אין זה משנה את העובדה שיש דגש באות קו"ף, ולכן צריך לומר "מִ(קְ)-קְרֵה".
צבי שביט (שטרן)
פסיעות לאחור חלק ב'
פסיעות לאחור חלק א
צבי שביט (שטרן)