דיוקים לחנוכה


בס"ד


דיוקים לחנוכה
לאחר הדלקת נרות החנוכה אנו אומרים "הנרות הללו". יש האומרים בטעות "הנרות הללו שאנו מדליקין". ברור שזו טעות, שהרי אם אומרים "הנרות הללו שאנו מדליקין", כל המשך המשפט רק מתאר על אילו נרות אנחנו מדברים, אבל אין כאן שום אמירה על הנרות. ברור שהגרסה הנכונה היא (וכך גם כתוב בסידורים) "הנרות הללו אנו מדליקין על הנסים ...", כלומר אנו מדליקים את הנרות האלו על הנסים.
וכעת כמה הערות לגבי הפיוט "מעוז צור":
1. "רעות שבעה נפשי, ביגון כֹחי כלה". לגבי המילה "כלה", יש הגורסים כי ההגייה הנכונה היא "כִּלָה" ואילו יש הגורסים כי ההגייה הנכונה היא "כָּלָה". מהגרסה הראשונה ("כִּלָה") משתמע שה' הוא שכִּלָה את כוחנו, אבל לא מסתבר שזוהי כוונת הפייטן, שכן הוא משבח את ה' על הטובות הרבות שגמל עִמנו בכל הדורות (כפי שהוא אומר בבית הראשון: "לך נאה לשבח"). בנוסף, בהשוואה לחלק הראשון של המשפט - "רעות שָׂבְעָה נפשי" (שבו לא מוזכר מי השׂביענו ברעות) - מתאים יותר לומר בהמשך "כֹחי כָּלָה" (בלי לציין מי כילה את כוחנו). מכיוון שכך הגרסה השנייה ("כָּלָה") מסתברת יותר.
2. "חיי מֵרְרוּ בקשי" (עם צירה - בנין פיעל) ולא 'מָרְרוּ' (עם קמץ - בניין פעל).
3. בבית האחרון יש הגורסים: "כי ארכה (לנו) הישועה". (המילה "לנו" רשומה בסוגריים כיוון שיש המשמיטים אותה). משפט זה אינו מובן. בתחילת הבית הפייטן מבקש מה' שיחיש וימהר את הישועה ("וקרב קץ הישועה"), ומכאן שהישועה טרם הגיעה. כיצד אפוא ייתכן לומר "ארכה הישועה"?! לכן מסתברת יותר הגרסה "כי ארכה (לנו) השעה", כלומר השעה מתארכת "ואין קץ לימי הרעה" (ולכן אנו מבקשים מה' "קרב קץ הישועה").
4. ושוב בבית האחרון - יש הגורסים "הקם (לנו) רועה שבעה". משפט זה חסר משמעות ומשובש מבחינה לשונית (שהרי "רועה" הוא לשון יחיד). ברור שהגרסה הנכונה היא "הקם (לנו) רועים שבעה". משפט זה מבוסס על הפסוק "והקמונו עליו שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם" (מיכה ה', ד').
[הערה: הגמרא מסבירה מיהם שבעת הרועים ושמונת נסיכי האדם: "מאן נינהו שבעה רועים? דוד באמצע, אדם שת ומתושלח מימינו, אברהם יעקב ומשה בשמאלו. ומאן נינהו שמונה נסיכי אדם? ישי ושאול ושמואל עמוס וצפניה צדקיה (או לפי נוסחה אחרת חזקיהו) ומשיח ואליהו" (סוכה נ"ב).]
5. לסיום, הגיעה לידיי תוספת לפיוט "מעוז צור", שחוברה ע"י הרמ"א. התוספת מובאת בהמשך, אולם תחילה דברי הסבר שקיבלתי בצירוף לתוספת.
מחבר הפיוט, רבי מרדכי, לא כתב את הבית האחרון "חשוף זרוע", ואותו נהגו להוסיף בסוף, לפיוט זה המספר על גאולותינו מיד כל צרינו בעבר (מצרים, בבל, פרס, יוון), וכדי שיהיה שלם גם בגאולתנו העתידית מיד אדום הוסיפוהו. אך הרמ"א הוסיף בית זה, כדי שנתפלל לא רק על אדום אלא גם על גאולתנו מישמעאל (חותנו).
[הבית הנוסף מובא בספר מקור חיים (לרבנו יאיר חיים בכרך, בעל הספר "חוות יאיר"), סימן תרע"ו.]
מֵעוֹלָם הָיִיתָ יִשְׁעִי, כְּבוֹדִי וּמֵרִים רֹאשִׁי
שְׁמַע נָא קוֹל שַׁוְעִי, מַלְכִּי אֱ-לֹ-הַ-י קְדוֹשִׁי
הַעֲבֵר חֶטְאִי וּפִשְׁעִי, גַּם בְּגָלוּת הָרְבִיעִי
חַזֵּק יִשְׂרָאֵל, וְתַכְנִיעַ יִשְׁמָעֵאל, וּמֵאֱדוֹם תִּפְדֶה נַפְשִׁי.
יהי רצון שאכן נזכה בקרוב ממש לראות את "קץ הישועה" וכן את "נקמת עבדיך מאומה הרשעה", ושנזכה לראות כיצד ה' מחזק את ישראל, מכניע את ישמעאל ופודה את נפשנו מאדום. אמן!

צבי שביט (שטרן)

ייראו את ה

בס"ד ד' בכסלו תשע"ב

ייראו את ה'

בתפילת שחרית, לפני שירת הים, אומרים את הפסוק "וַיִּירְאוּ העם את ה', ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות י"ד, ל"א). הייתכן שישראל ראו את ה', הרי כתוב "כי לא יראני האדם וחי"? אלא יש לשים לב שבמילה "וַיִּירְאוּ" יש שני יו"דים, ומכאן שהשורש של המילה הוא יר"א (מלשון יראה) ולא רא"ה (מלשון ראייה). לעובדה זו יש השלכה על ההגייה של המילה: השווא באות רי"ש הוא שווא נע (שמתחיל הברה חדשה), ולא שווא נח (שמסיים הברה קודמת). בנוסף יש לשים לב שתחת האות יו"ד הראשונה יש מתג (קו אנכי קטן), שמדגיש שיש לעשות הפרדה בין האות יו"ד לאות רי"ש. לכן יש להקפיד לקרוא "וַיִּי-רְאוּ" ולא "וַיִּרְ-אוּ".

הערה זו נכונה גם למזמור ס"ז בתהילים – "למנצח בנגינות מזמור שיר" (מזמור זה נוהגים לומר בתפילת שחרית לפני "ברוך שאמר" וכן לאחר ספירת העומר. בני עדות המזרח אומרים אותו גם בסוף תפילת מנחה). בפסוק האחרון במזמור נאמר: "יברכנו א-להים, וְיִירְאוּ אותו כל אפסי ארץ". גם כאן יש לקרוא "יִי-רְאוּ" ולא "יִרְ-אוּ".

יש פסוקים נוספים שמופיעה בהם המילה "יִירְאוּ" ויש להקפיד להגותה נכון. כך למשל במזמור "רננו צדיקים" (תהילים ל"ג), שנאמר בפסוקי דזמרה בשבת: "יִי-רְאוּ מה' כל הארץ, ממנו יגורו כל יושבי תבל" (כדאי לשים לב למילה המקבילה בחלק השני של המשפט – "יגורו", שקרובה במשמעותה למילה "יִירְאוּ").

לעומת זאת במזמור "לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך" (תהילים ל"ד), שנאמר גם הוא בפסוקי דזמרה בשבת, יש לשים לב לפסוק "יְראוּ את ה' קדושיו" (פסוק זה נאמר גם בסוף ברכת המזון). כאן הניקוד של המילה "יראו" שונה לחלוטין: יו"ד בשווא, רי"ש בשורוק, והאות אל"ף נחה ולא הוגים אותה כלל (כאילו כתוב "יְרוּ"). ההבדל בניקוד נובע מכך שבפסוקים הקודמים המילה "ייראו" היא בלשון עתיד, ואילו בפסוק זה מדובר בציווי.

 

לתגובות, לקבלת מאמרים קודמים ולהצטרפות לרשימת התפוצה,

צבי שביט (שטרן)

ראש חודש

בס"ד
ראש חודש
להלן כמה הערות בנוגע לראש חודש:
1 - בברכת החודש הנוסח המקובל בקהילות אשכנז הוא "ראש חודש (פלוני) ביום (פלוני)" – ללא המילה "יהיה". יש אמנם גם נוסח שבו מופיעה המילה "יהיה", אבל לפי רוב הסידורים (של קהילות אשכנז) לא אומרים מילה זו.
ההבדל בין שני הנוסחים הללו הוא במשמעות האמירה הנ"ל. הנוסח שכולל את המילה "יהיה" נובע מהתפיסה שברכת החודש מחליפה את הכרזת ביה"ד, שקידש את החודש, ולכן אנו מכריזים מתי יהיה ראש חודש ואח"כ מבקשים מהקב"ה לחדש אותו לטובה. לעומת זאת לפי הנוסח המקובל, האמירה הנ"ל מחוברת ישירות לקטע הבא ("יְחַדְּשֵׁהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא"), כלומר אין כאן הכרזה אלא יש רק בקשה שהקב"ה יחדש לטובה את החודש שאמור להתחיל ביום פלוני.
2 - הערה נוספת לגבי ברכת החודש: בסוף הקטע "יהי רצון" יש סידורים שבהם כתוב "בזכות תפילת רב" או "בזכות תפילת רבים", אולם זהו כנראה שיבוש ואין לאומרו. המקור למילים אלה הוא במסכת ברכות ט"ז. שם מובאות כמה תפילות שחיברו תנאים ואמוראים והם היו רגילים לאומרן בסיום התפילה. הקטע "יהי רצון" מבוסס על תפילתו של רב. כנראה שבתקופה שלפני המצאת הדפוס מישהו כתב בכתב יד, בסוף הקטע, את המקור לתפילה זו – "ברכות תפילת רב" (כלומר, מסכת ברכות, תפילתו של רב), ואחד המעתיקים מסידור זה טעה והחליף את האות רי"ש שבמילה "ברכות" באות זי"ן, וכתב "בזכות תפילת רב", ומדפיס אחר תיקן אח"כ וכתב "בזכות תפילת רבים". בכל אופן אין מקום לומר את המילים האלו.
3 - בתפילת מוסף אנו אומרים "ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה', פרים בני בקר שנים ואיל אחד, כבשים בני שנה שבעה, תמימים". יש להפסיק מעט לפני המילה "תמימים", כי היא מתייחסת גם לשני הפרים ולאיל ולא רק לשבעת הכבשים. כך גם לפי הטעמים. (הערה זו תקפה כמובן גם לתפילת מוסף הנאמרת בחגים.)
4 - בקידוש לבנה נוהגים שכל אחד מברך את חברו בברכת "שלום עליכם" וחברו משיב לו "עליכם שלום". משום מה רבים טועים ואומרים "עליכם השלום". כידוע, כאשר אנו מדברים על אדם שנפטר ל"ע, אנו אומרים "עליו השלום". מדוע אפוא לומר זאת לחברינו?!
לגבי הטעם לאמירת "שלום עליכם", באנציקלופדיה התלמודית (כרך ד', טור תע"ד) מובאים כמה טעמים: "ואומר לחברו ג' פעמים שלום עליך, או: שלום עליכם, מפני השמחה שקיבלו פני השכינה, או מפני שאמר תיפול עליהם אימתה ופחד וכו', אומר לחברו לא עליך אלא שלום עליך, או מפני שאמרו שמי שקידש הלבנה לא ידאג שימות באותו החודש במיתה משונה מאותו יום ואילך ולכן אומר כל אחד לחברו שיהיה שלום אצלו ולא ידאג שימות, וחברו משיב לו: עליכם שלום". 
צבי שביט (שטרן)

ראיון בתכנית מלווה מלכה

להאזנה: ראיון עם צבי שביט (שטרן) בתכנית מלווה מלכה (רשת ב').
הוקלט בכ"ה אלול ה'תשע"א

הורדת הראיון: דיוקי תפילה - מלווה מלכה

דבר חק ומשפט

בס"ד כ"ז באלול תשע"א

דבר חֹק ומשפט

בחזרת הש"ץ של מוסף בר"ה ויו"כ, לפני הפיוט "האוחז ביד מדת משפט", אנו אומרים את המשפט "באין מליץ יושר מול מגיד פשע, תגיד ליעקב דבר חק ומשפט...". בחלק מהמחזורים המילה "דבר" מנוקדת בשווא באות דל"ת ובפתח באות בי"ת (דְבַר), ואילו במחזורים אחרים היא מנוקדת בשני קמצים (דָבָר). מהו אפוא הניקוד הנכון?

לכאורה נראה כי המילה "דבר" משמשת פה כצורת נסמך (דבר של חוק ומשפט), ולכן היא מנוקדת בשווא. אולם מסתבר שהמשפט הזה שבפיוט מיוסד על הפסוק "מגיד דבריו ליעקב, חֻקיו ומשפטיו לישראל" (תהלים קמ"ז, י"ט) (דבריו=מצוותיו). מכאן שהמילים "דבר חק" שבפיוט אינן משמשות כסומך ונסמך, אלא כל תיבה עומדת בפני עצמה – ומכיוון שכך הניקוד הנכון של המילה "דבר" הוא בשני קמצים (דָבָר).

(תודה לרב שמואל פנחס גלברד, שאת דבריו אלו קראתי באתר מורשת).

 

צבי שביט (שטרן)

מודה אני

בס"ד י"ד באלול תשע"א

מודה אני

במשנה ברורה, סימן א' סעיף ח' כתוב: "טוב לומר תיכף בקומו 'מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך' ". באמירת "מודה אני" יש להקפיד על חלוקה נכונה של המשפט: אין לומר את המילים "בְּחֶמְלָה רַבָּה" ביחד, כי אז המילה "אֱמוּנָתֶךָ" נותרת "תלושה" וחסרת הקשר. הפיסוק הנכון של המשפט הוא: "שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה (=ברחמים)"; ואחר כך: "רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ". ואכן, כך כתוב בהמשך דברי המשנה ברורה הנ"ל: "ותיבת בחמלה יהיה באתנחתא, ורבה אמונתך בלי הפסק".

ננסה להבין את משמעות המילים "רבה אמונתך". ובכן, בהמשך דברי המשנה ברורה כתוב: "והוא מן הכתוב 'חדשים לבקרים רבה אמונתך', (איכה, ג', כ"ג), שהקב"ה מקיים אמונתו להחזיר נשמות המופקדים בבוקר". כלומר, "אֱמוּנָתֶךָ" היא ההַבְטָחָה של ה', שיחזיר את נשמות המתים, והיא "רַבָּה" (גדולה), וה' אכן מקיים את הבטחתו. הסבר אפשרי נוסף למשפט (אם כי אינני זוכר אם נתקלתי בפרשן שמפרש כך): רבה אמונתך בי. כלומר האמון שה' נותן בי, שאני אדע לשמור על נשמתי כראוי, היא רבה, ולכן הוא מחזיר לי את נשמתי.

לסיכום, חשוב מאוד להקפיד על קריאה נכונה של התפילה, כדי שהיא לא תצא חסרת משמעות.

 

לתגובות, לקבלת מאמרים קודמים ולהצטרפות לרשימת התפוצה,

צבי שביט (שטרן)

מקרה לילה

בס"ד ח' באלול תשע"א

מקרה לילה

הפעם אחרוג מעט ממנהגי להעיר הערות בנוגע לתפילה, ואעיר הערה לגבי קריאת התורה. בפרשת "כי תצא" מופיע הפסוק "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מִקְּרֵה לילה..." (דברים כ"ג, י"א). מה משמעות המילה "מִקְּרֵה"? האם משמעותה מקרה שקרה? ובכן, אבן עזרא מעיר בנוגע למילה "מִקְּרֵה": "המ"ם משרת, ומשקלו 'משדה אחוזתו' ". הערה דומה מעיר גם החזקוני: "המ"ם משימוש כמו מ"ם של משדה אחוזתו". כלומר, לפי פירושם של אבן עזרא וחזקוני, המילה "מקרה" בהקשר זה אין משמעותה מקרה שקרה, אלא שהטומאה באה בגלל קרה (קֶרִי) של לילה, כאילו כתוב "מן קרה לילה", והאות מ"ם היא מ"ם השימוש שמתווספת למילה "קרה". (כמו בדוגמא שהם מביאים במילה "משדה" ששם האות מ"ם מתווספת למילה "שדה").

להערה זו יש השלכה לגבי ההגייה של המילה. מכיוון שהאות מ"ם במילה היא מ"ם השימוש, יש באות קו"ף דגש חזק, ולכן השווא הוא שווא נע. כלומר צריך לומר "מִ(קְ)-קְרֵה" ולא "מִקְ-רֵה", כדי שלא לשנות את משמעות הפסוק.

הערה: מלשון הרמב"ן אמנם משתמע לכאורה שהוא סובר שמשמעות המילה "מקרה" היא מקרה שקרה: "ועל דרך הפשט, הזהיר בבעל המקרה לצאת מכל המחנה". מכל מקום, אין זה משנה את העובדה שיש דגש באות קו"ף, ולכן צריך לומר "מִ(קְ)-קְרֵה".

 

צבי שביט (שטרן)

פסיעות לאחור חלק ב'

בס"ד ל' באב תשע"א
פסיעות לאחור – חלק ב'
בחלקו הראשון של המאמר התייחסנו לסדר הפסיעות לאחור ואמירת "עושה שלום" בסיום תפילת שמונה-עשרה ובסיום הקדיש. כעת נתייחס לחזרה לפנים.
באותה גמרא שדנה בפסיעות לאחור (יומא נ"ג:) כתוב: "אמר ליה רב מרדכי, כיוון שפסע שלוש פסיעות, התם איבעיא להו למיקם. משל לתלמיד הנפטר מרבו, אם חוזר לאלתר, דומה לכלב ששב על קיאו". ומסביר רש"י: "במקום שהפסיעות כלות, ולא לחזור לאלתר". (משמעות הדימוי 'ככלב ששב אל קיאו': אם עמדנו לפני השכינה, וכשסיימנו פסענו אחורנית, כי היינו במקום אחר, במדרגה אחרת, אי-אפשר לחזור לאותו המקום מיד, כי המהלך הרוחני באדם אינו מופעל מכנית בכפתור. המקום שהיינו בו הוא מקום בעל משמעות של מדרגה גבוהה יותר עבורנו, ולכן יש להמתין עד ששליח הציבור יסיים.)
ואכן בשו"ע (או"ח קכ"ג, ב') כתוב: "במקום שכלו ג' פסיעות יעמוד ולא יחזור למקומו עד שיגיע ש"ץ לקדושה, ולפחות עד שיתחיל שליח ציבור להתפלל בקול רם". הרמ"א מוסיף: "והש"ץ יעמוד כדי הילוך ד' אמות קודם שיחזור למקומו להתפלל בקול רם, וכן יחיד המתפלל יעמוד במקום שכלו פסיעותיו כשיעור זה קודם שיחזור למקומו". כלומר, לאחר סיום תפילת שמונה-עשרה צריך להישאר במקום שבו כלו הפסיעות, ולא לחזור לפנים – לפחות עד תחילת חזרת הש"ץ, ולכתחילה עדיף להמתין במקום עד קדושה (בתפילת ערבית עד תחילת הקדיש). וביחיד (וכן הש"ץ) צריך להמתין כדי הילוך ארבע אמות.
לסיום אוסיף הערה ובקשה אישית: מכיוון שלא כל המתפללים מסיימים את התפילה באותו זמן, נוצר מצב שחלק מהמתפללים כבר סיימו את תפילתם בעוד שאחרים עדיין מתפללים. לעִתים חלק מאלו שסיימו מדברים ביניהם. לי אישית הדבר מפריע, ואני מניח שגם למתפללים אחרים. אני פונה בבקשה לאלו שמסיימים את תפילת הלחש מוקדם לקחת זאת בחשבון ולהתחשב באלו שעדיין לא סיימו את התפילה.

צבי שביט (שטרן)

פסיעות לאחור חלק א


פסיעות לאחור – חלק א'
בזמן תפילת העמידה אנו עומדים מול השכינה. לפני תחילת התפילה אנו פוסעים שלוש פסיעות לקראת השכינה ואומרים את הפסוק "ה' שפתי תפתח". כל עמידתנו ברגליים צמודות כמלאכים, לכיוון ירושלים, ותפילתנו בלחש ולא בקול, מפני שאנו עומדים מול השכינה. כשמתפללים את התפילה של עם ישראל אנחנו עומדים מול השכינה. העמידה מול השכינה היא עניין רוחני, אבל איננו יכולים לקום מהכיסא ולעמוד מול השכינה בלי לציין את הדבר באופן מעשי. לכן אומרת הגמרא שיש לפסוע ג' פסיעות קדימה, כסימן הגישה אל השכינה. בסיום התפילה אנו כורעים ופוסעים שלוש פסיעות לאחור, כעבד הנפטר מרבו, ואומרים "עושה שלום".
מהו סדר הפעולות הנכון בסיום התפילה? בגמרא כתוב: "אמר רבי אלכסנדרי, אמר רבי יהושע בן לוי: המתפלל צריך שיפסיע שלוש פסיעות לאחוריו, ואח"כ יתן שלום" (יומא נ"ג:). ובהמשך הגמרא: "ומשום רב שמעיה אמרו: שנותן שלום לימין ואח"כ לשמאל". ומסבירה שם הגמרא שהכוונה לימין של הקב"ה, שעומד מולו, כלומר שמאלו של המתפלל. ועוד בהמשך: "אביי ורבא פסעי להו שלוש פסיעות בכריעה אחת". כלומר הפסיעות לאחור צריכות להיות תוך כדי כריעה.
בשו"ע (או"ח קכ"ג, א') נאמר: "כורע, ופוסע ג' פסיעות לאחריו בכריעה אחת. ואחר שפסע ג' פסיעות, בעודו כורע, קודם שיזקוף, כשיאמר 'עושה שלום במרומיו' הופך פניו לצד שמאלו, וכשיאמר 'הוא יעשה שלום עלינו', הופך פניו לצד ימינו, ואח"כ ישתחווה לפניו כעבד הנפטר מרבו". ומוסיף ומדגיש המגן אברהם (ס"ק ב'): "לא כאותן שאומרים עושה שלום בעוד שפוסעין, דאין נכון לעשות כן". המשנה ברורה (ס"ק ה') מוסיף: " 'ועל כל ישראל', יאמר כשמשתחווה לפניו". קיצור שו"ע (י"ח, י"ב) מוסיף שגם 'ואמרו אמן' יאמר לפנים.
לסיכום, הסדר הנכון הוא:
- כריעה;
- שלוש פסיעות לאחור (תוך כדי כריעה);
- הפניית פנים לשמאל (תוך כדי כריעה) ואמירת "עושה שלום במרומיו";
- הפניית פנים לימין ואמירת "הוא יעשה שלום עלינו";
- הפניית פנים לפנים ואמירת "ועל כל ישראל ואמרו אמן".

כל הנאמר כאן לגבי סיום תפילת שמונה-עשרה נכון גם לגבי סיום הקדיש (משנ"ב ס"ק ג').
הערה: לכאורה יש לשאול מדוע אומרים "ואמרו אמן", הרי מדובר בתפילת לחש שאיש לא שומע ולא עונה אמן. ואכן, יש הטוענים שמילים אלו הועתקו בטעות מהקדיש (שנאמר בקול ע"י הש"ץ, והציבור עונה אמן). לעומת זאת בספר "דיני תפילת השחר" של הרב נפתלי הופנר, פרק רע"ב בסוף הפרק כתוב: "הערה: תאמר 'ואימרו: אמן' אפילו אתה מתפלל ביחידות (יפה-לב בשם האגודה) ואין אף אחד שומע אותך, מפני שאמירה זו מכוונת למלאכים השומרים אותך (מטה משה סימן קנ"ד).
ומה לגבי החזרה למקומו לאחר הפסיעות ואמירת "עושה שלום"? על כך אי"ה במאמר הבא.

  
צבי שביט (שטרן)