מש"ה מוציא וכל"ב מכניס

בס"ד

כידוע, שניים משמותיו של ה' הם "אֲדֹ-נָי" ו"אֱ-לֹהִים". מה קורה כאשר מוסיפים לפני אחד משמות אלו את אחת מאותיות השימוש (מש"ה וכל"ב)?

ובכן, ישנו כלל: "מש"ה מוציא וכל"ב מכניס". הסבר הכלל הוא שכאשר מוסיפים לפני שם ה' את אחת מאותיות השימוש מש"ה, האות אל"ף שבתחילת שם ה' נשארת כפי שהיא, והוגים אותה כרגיל (כלומר מוציאים אותה מהפה שלנו). לעומת זאת כאשר מוסיפים לשם ה' את אחת מהאותיות וכל"ב, האות אל"ף הופכת להיות נחה ולא הוגים אותה כלל (כלומר מכניסים אותה פנימה, ולא מוציאים אותה מהפה).

להלן כמה דוגמאות:

 - "יִירְאוּ מֵאֲדֹ-נָי כל הארץ" (תהלים ל"ג, ח'). [בהערת אגב לפסוק זה אזכיר את מה שכתבתי במאמר "ייראו את ה": משמעות המילה "יִירְאוּ" בפסוק זה איננה מלשום ראייה אלא מלשון יראה (פחד), ולכן השווא באות רי"ש הוא שווא נע (שמתחיל הברה חדשה) ולא שווא נח (שמסיים הברה קודמת). מסיבה זו יש גם מתג (קו קטן אנכי) מתחת האות יו"ד הראשונה. לכן יש להקפיד לקרוא "יִּי-רְאוּ" ולא "יִּרְ-אוּ".]

 - "אשרי העם שֶאֲדֹ-נָי אלֹהיו" (תהלים קמ"ד, ט"ו).

 - "תפילה למשה איש הָאֱלֹהִים" (תהלים צ', א').

בכל הדוגמאות האלו לפני שם ה' מופיעה אחת מאותיות השימוש מש"ה, ולכן האות אל"ף שבתחילת שם ה' נהגית.

לעומת זאת:

 - "כי כל אלהי העמים אלילים, וַאדֹ-נָי שמים עשה" (דברי הימים א' ט"ז, כ"ו). (הערת אגב לגבי פסוק זה, הנאמר בתחילת פסוקי דזמרא: חשוב מאוד להקפיד להפסיק בין המילה "אלילים" לבין שם ה', כדי שלא יישמע חס וחלילה שגם ה' הוא חלק מהאלילים.)

 - "ויאמרו כל העם אמן והלל לַאדֹ-נָי" (דברי הימים א' ט"ז, ל"ו).

 - "אין כֵּאלֹהֵינוּ, אין כַּאדוֹנֵינוּ... מי כֵאלֹהֵינוּ, מי כַאדוֹנֵינוּ... נודה לֵאלֹהֵינוּ, נודה לַאדוֹנֵינוּ..."

 - "ויאמינו בַּאדֹ-נָי ובמשה עבדו (שמות י"ד, ל"א).

בכל הדוגמאות האלו לפני שם ה' מופיעה אחת מאותיות השימוש וכל"ב, ולכן האות אל"ף שבתחילת שם ה' נחה ואינה נהגית.

 

אגב, הרמז בסימן זה הוא כמובן שמשה רבנו הוציא את בנ"י ממצרים אבל לא זכה להכניס אותם לארץ ישראל. לעומתו, כלב זכה להיות מהנכנסים לארץ.

מפיק ה"א – חלק שלישי

בס"ד

בחלקו הראשון של המאמר עסקנו במפיק שמופיע באות ה"א בסוף מילה, כאשר האות ה"א מסמלת 'אותָהּ', 'לָהּ' וכיו"ב. בחלקו השני של המאמר עסקנו במפיק שמופיע באות ה"א בסוף מילה, כאשר הה"א היא חלק מהשורש של המילה.

יש מקרה נוסף שבו יש מפיק באות ה"א – בשמותיו של ה' המסתיימים באות ה"א.

אחד משמותיו של ה' הוא "אֱלוֹהַּ". באות ה"א שבשם זה יש מפיק, ועל כן יש לבטא אותה. לדוגמה "כי מי אֱלוֹהַּ מבלעדי ה', ומי צור זולתי אלהינו" (לפני פיטום הקטורת שבסוף התפילה); "מלפני אדון חולי ארץ, מלפני אֱלוֹהַּ יעקב" (תפילת הלל).

שם נוסף של ה' המסתיים באות ה"א הוא "יָהּ". לדוגמה "עזי וזמרת יָהּ ויהי לי לישועה" (שירת הים והלל); "מן המצר קראתי יָהּ ענני במרחב יָהּ" (הלל).

מהשם "יָהּ" נגזרת המילה "הללויָהּ". מילה זו היא למעשה חיבור של המילה "הללו" והשם "יָהּ". מסיבה זו גם במילה "הללויָהּ" הה"א מקבלת מפיק. דוגמה לפסוק שמופיעות בו שתי המילים: "כל הנשמה תהלל יָהּ, הללויָהּ".

מפיק ה"א – חלק שני

בס"ד

בחלקו הראשון של המאמר דיברנו על מפיק שמופיע באות ה"א בסוף מילה, כאשר האות ה"א מסמלת 'אותה', 'לה' וכיו"ב.

מקרה נוסף שבו מופיע מפיק באות ה"א הוא במילים שבהם האות האחרונה של השורש היא ה"א. במבט ראשוני נראה שיש מילים רבות כאלו, לדוגמה "בנה", "רצה", "קנה" וכו'. אבל למעשה בכל הדוגמאות הללו האות ה"א איננה חלק מהשורש, אלא היא באה במקום האות המקורית של השורש, שהיא יו"ד. הבדיקה הפשוטה שניתן לעשות היא להטות את המילה ברבים או בגוף אחר. כאשר נעשה את זה נגלה שהאות ה"א נעלמת. לדוגמה "בניתי", "רצינו", "קנתה" וכו'.

יש 5 שורשים המסתיימים באות ה"א שבהם הה"א היא שורשית. ראשי התיבות של השורשים האלו הם ג"נ כת"ם:

גבה    – "שיר המעלות לדוד, ה' לא גבהּ ליבי, ולא רמו עיני" (תהילים קל"א, א') – נאמר ביחד עם כל מזמורי שיר המעלות אחרי תפילת מנחה בשבת בשבתות החורף (בקהילות אשכנז בלבד).

נגה       "עד יצא כנגהּ צדקה, וישועתה כלפיד יבער" (ישעיה ס"ב, א') – מתוך הפטרת פרשת ניצבים.

"מלאים זיו ומפיקים נגהּ" – מתוך ברכת יוצר בשבת.

כמה    – "צמאה לך נפשי, כמהּ לך בשרי" (תהלים ס"ג, ב').

תמה   – "אל תתמהּ על החפץ, כי גבֹהּ מעל גבֹהּ שמר וגבוהים עליהם" (קהלת ה', ז') – נקרא בשבת חוה"מ סוכות.

מהמה – "כי גרשו ממצרים, ולא יכלו להתמהמהּ" (שמות י"ב, ל"ט)

              "ויתמהמהּ, ויחזיקו האנשים בידו וביד אשתו וביד שתי בנותיו" (בראשית י"ט, ט"ז).

מפיק ה"א – חלק ראשון

בס"ד
האות ה"א היא אחת מהאותיות אהו"י שנקראות "אימות קריאה", כלומר אותיות שיכולות לבוא גם כעזרה לניקוד. במקרים אלו לא מבטאים את האות שמשמשת "אם קריאה". כאשר יש אות ה"א בסוף מילה, והיא לא מנוקדת, היא משמשת "אם קריאה" ולכן לא מבטאים אותה. יש מקרים שבהם אנחנו כן אמורים לבטא את האות ה"א, וכדי לסמן את זה מופיע ה"מפיק". המפיק מסומן כמו הסימון של דגש, כלומר נקודה בתוך האות.
מתי יופיע מפיק באות ה"א? המקרים העיקריים בהם מופיע המפיק הוא כאשר מוסיפים אות ה"א לשם של חפץ כדי לציין שהחפץ שלה (כינוי קניין) או שמוסיפים אות ה"א לפועל כדי לציין אותה. כמו כן, במילים אותה, לה, שלה, בה וכו'.
יש להדגיש שאם יש ניקוד באות ה"א, אין מפיק כי הניקוד כבר גורם שנבטא את האות ה"א.
לדוגמה אפשר להסתכל בפיוט "אשת חיל" :
"ממרחק תביא לחמהּ (הלחם שלהּ)"
"קמו בניהָ ויאשרוהָ (אין מפיק כי יש ניקוד), בעלהּ (הבעל שלהּ) ויהללהּ (יהלל אותהּ)"
"בטח בהּ לב בעלהּ (הבעל שלה)"
"תנו להּ מפרי ידיהָ (אין מפיק כי יש ניקוד)"
ישנם מיקרים שבהם חוסר הקפדה על המפיק משנה לחלוטין את משמעות המילה. לדוגמה בפרשת הנדרים (פרשת מטות) "ושמע אישהּ (כלומר האיש שלה) ביום שומעו". (וכן בהמשך הפרשה מספר פעמים, לדוגמה "אישהּ יקימנו ואישהּ יפרנו".) אם הקורא בתורה לא מבטא את המפיק זה ישמע "אשה", וזה לא מובן לחלוטין, ומחזירים את הקורא. דוגמה נוספת בפרשת סוטה "והשקהּ את המים", כלומר הכהן ישקה את הסוטה את המים. אם לא נבטא את המפיק זה ישמע כאילו הכהן ישקה את המים.
יש לציין שבארמית המפיק מופיע גם בזכר. לדוגמה בקדיש "וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ (המלכות שלו) וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ (הישועה שלו) וִיקָרֵב מְשִיחֵהּ (המשיח שלו)". וכן בתפילת "בריך שמה" (שנאמרת לאחר פתיחת הארון) "בְּרִיךְ שְמֵהּ דְמָרֵי עָלְמָא" (ברוך שמו של אדון העולם), "דְּסָגִידְנָא קַמֵּהּ וּמִקַּמֵּי דִּיקַר אוֹרַיְתֵהּ (משתחוה לפניו ולפני כבוד תורתו).
יש מקרים נוספים שבהם יש מפיק ואליהם אתייחס אי"ה במאמרים נפרדים.
כאשר מתפללים חשוב לשים לב למפיק, ולבטא את האות ה"א.