יגדל

בס"ד

הפיוט "יגדל א-לקים חי" מבוסס על שלושה-עשר עיקרי האמונה של הרמב"ם. כל שורה עוסקת באחד העיקרים (לפי סדרם). להלן כמה הערות על הפיוט:

א. בשורה החמישית בפיוט, הגרסה המקובלת ברוב הסידורים היא "הנו אדון עולם לכל נוצר, יורה גדולתו ומלכותו". ישנן כמה תמיהות בנוגע למשפט זה:

1. חלקו השני של המשפט אינו מובן – מיהו זה ש"יורה את גדולתו"?

2. לא ברור מה הקשר בין חלקו הראשון של המשפט לחלקו השני.

3. כאמור, הפיוט מבוסס על 13 עיקרי האמונה של הרמב"ם. לא ברור מה הקשר בין משפט זה לבין העיקר החמישי: "אני מאמין באמונה שלמה, שהבורא יתברך שמו, לו לבדו ראוי להתפלל, ואין ראוי להתפלל לזולתו".

בסידור קורן לעומת זאת מובאת גרסה שונה: "הנו אדון עולם, וכל נוצר יורה גדולתו ומלכותו". כלומר, האות למ"ד הוחלפה פה באות וי"ו, ובנוסף חלוקת המשפט שונה. עפ"י גרסה זו, משמעות המשפט החמישי היא: ה' הוא אדון העולם, וכל אחד מהיצורים יורה את גדולתו ומלכותו. משפט זה מובן אפוא הרבה יותר מן המשפט המובא בגרסה המקובלת. כמו כן מובן הקשר בין המשפט הנ"ל לעיקר החמישי: מכיוון שה' הוא אדון העולם וכל אחד מהיצורים יורה את גדולתו ומלכותו, הרי שממילא כל היצורים יתפללו לה'.

גרסה זו, מתברר, מובאת במחזור "קמחא דאבשונא" שנדפס בבולוניה בשנים ש'-ש"א וכן בחלק מסידורי הספרדים.

 

ב. בשורה השישית בפיוט החלוקה הנכונה היא "שפע נבואתו נתנו - אֶל אנשי סגולתו ותפארתו". כלומר, ה' נתן נבואה לאנשי סגולתו ותפארתו (=הנביאים).

יש המשבשים את המשפט והוגים בטעות "שפע נבואתו נתנו אל - אנשי סגולתו ותפארתו". חלוקה זו כמובן אינה הגיונית. הטעות נובעת כנראה מניסיון לחלק את המשפט לשני חלקים דומים באורכם. סיבה אפשרית נוספת לטעות היא בלבול עם השורה השמינית: "תורת אמת נתן לעמו אֵל - על יד נביאו נאמן ביתו". כאן המילה "אל" אכן חותמת את החלק הראשון. עם זאת, כמובן, אין כל קשר בין שתי המילים: בשורה השישית המילה "אֶל" מנוקדת בסגול ומשמעותה "לְ" (לאנשי סגולתו ותפארתו), ואילו בשורה השמינית המילה "אֵל" מנוקדת בצירה ומשמעותה "א-לוהים".

 

ג. בשורה התשיעית כתוב "לא יחליף האל ולא ימיר דתו - לעולמים לזולתו". יש המשבשים את המשפט והוגים בטעות "לא יחליף האל ולא ימיר - דתו לעולמים לזולתו".

הסיבה לטעות זו היא שכל שורות הפיוט בנויות משני חלקים. ברוב השורות שני החלקים הללו שווים באורכם, אך בשורה התשיעית החלק הראשון ארוך יותר מהחלק השני. בחלק מהסידורים הפיוט מודפס בשני טורים (כמו שירת האזינו). מכיוון שבאופן טבעי אנשים נוטים לחלק את השורה לשני חלקים שווים (במיוחד כאשר שרים את הפיוט), הרי שבחלק מהסידורים הללו הדפיסו את הפיוט לפי חלוקה שווה – שכאמור איננה תואמת את הקריאה הנכונה. בסידור רינת ישראל לעומת זאת הפיוט מודפס בשני טורים אך בצורה נכונה.

מודה אני

בס"ד

במשנה ברורה, סימן א' סעיף קטן ח', כתוב: "טוב לומר תכף בקומו 'מוֹדֶה (לאשה: מוֹדָה) אֲנִי לְפָנֶֽיךָ, מֶֽלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַֽרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה. רַבָּה אֱמוּנָתֶֽךָ'". באמירת "מודה אני" יש להקפיד על חלוקה נכונה של המשפט: אין לומר את המילים "בְּחֶמְלָה רַבָּה" ביחד, כי אז המילה "אֱמוּנָתֶךָ" נותרת "תלושה" וחסרת הקשר. גם הצמדת שלושת המילים "בְּחֶמְלָה רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ" אינה נכונה. החלוקה הנכונה של המשפט היא: "שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה (=ברחמים) | רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ". ואכן, כך כתוב בהמשך דברי המשנה ברורה הנ"ל: "ותיבת בחמלה יהיה באתנחתא, ורבה אמונתך בלי הפסק".

ננסה להבין את משמעות המילים "רבה אמונתך". ובכן, בהמשך דברי המשנה ברורה כתוב: "והוא מן הכתוב 'חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ', (איכה ג', כ"ג), שהקב"ה מקיים אמונתו להחזיר נשמות המופקדים בבוקר". כלומר "אֱמוּנָתֶךָ" משמעותה "הנאמנות שלך", שאתה מקיים את הבטחתך להחזיר בכל בוקר את נשמתי.

שמעתי הסבר מעניין מדוע לא אומרים את הפסוק במלואו: מכיוון שמודה אני נאמר מייד כשמתעוררים מהשינה לפני נטילת ידיים ועדיין אסור לומר פסוק שלם, לכן אומרים רק את שתי המילים האחרונות של הפסוק (תודה לאליעזר כמון).

פירוש נוסף של המילים "רבה אמונתך" הוא שהניסים שאתה עושה לי בכל בוקר מרבים את האמונה בלבי (פירוש פלגי מים של רבי דניאל טירני).

הסבר נוסף: משמעות המילים "רבה אמונתך" היא "רבה האמונה שלך בי". כלומר האמון שה' נותן בי שאדע לשמור על נשמתי כראוי היא רבה ולכן הוא מחזיר לי את נשמתי. בתפילת "מודה אני" אנו אומרים אפוא לה': 'אם החזרת בי את נשמתי לעוד יום בעולמך הרי שאתה נותן לי קרדיט גדול, ריבונו של עולם, לחיות עוד יום בעולמך. ולו רק על האמונה הזו שלך בי אני אומר תודה'.

* מצורף מאמר של הרב חגי לונדין שבו הוא מבאר את "מודה אני" לפי פירושו של הרב קוק בסידורו "עולת ראיה".

============================================================================================================

מודה אני - הרב חגי לונדין

המילים הראשונות שאותן צריך לומר יהודי בעת שבה פוקח הוא את עיניו הן: "מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם. שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה. רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ". המילים הללו טומנות בחובן תהליך הדרגתי המתאר את האמור להתחולל בנפשנו בעת המעבר משינה לערות (על פי פירושו של הרב קוק בסידורו 'עולת ראיה')

מוֹדֶה – הכרת הטובה לבורא היא הרגש הראשון האמור להתעורר בלב בעת היקיצה.

אֲנִי – הכרת טובה זו אינה נותרת במישור המופשט, אלא מחוללת בנו שינוי אישיותי המתחדש מדי יום ביומו. אדם אמור להתמלא בכל בוקר ב"אֲנִיוּת", תחושת מימוש עצמי אדירה שתעזור לו לבצע את תפקידו ביום החדש.

לְפָנֶיךָ – ה"אֲנִיוּת" איננה עומדת בפני עצמה אלא היא מחוברת אל מקורהּ. אדם אמור לחוש כל בוקר כי הוא עומד בפני ה', עמידה התובעת ממנו התנהגות ברף מוסרי תואם בכל רגע ורגע משעות היום.

מֶלֶךְ – העמידה לפני ה' כוללת גם את ההבנה לפני מי אנו מתייצבים; אנו מתייצבים בפני "מלך". העולם הזה, למרות הסתירות והכוחות השונים הנאבקים בו, בסופו של דבר זורם לכיוון אחד (מלוכה)

חַי – המלוכה של ה' שאותה הזכרנו במילה הקודמת, איננה מלוכה הגורמת לאדם שיתוק וסטטיות, אלא אדרבה, משייכת אותו לגודל המלא תנועה וחיים. השלמות הא-לוהית מוציאה אותנו מחיסרון וממוות לעולם של שלמות ועשייה.

וְקַיָּם – השלמות הא-לוהית מתגלה בעולם שביסודו, אם רק נרצה לראות זאת, הוא מלא קיימות ויציבות. אדם אמור לקחת את חייו במהלך היום ולחבר אותם לקיום העוסק ביישובו של עולם.

שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי – אנו מודים לריבונו של עולם שהחזיר לנו את נשמתנו המיוחדת לנו. אם התעוררנו בבוקר, סימן הוא שיש תפקיד מסוים שכיום רק אנחנו יכולים לממשו.

בְּחֶמְלָה – נשמתו של האדם, שליחותו הייחודית, נתבעת כאמור מאת הבורא שתופיע במלואה. עם זאת, התביעה מגיעה מתוך "חמלה", באופן מדורג ומותאם לכלי הקיבול האנושיים.

רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ – הקדוש ברוך הוא מלא אמון בנו. למרות הכישלונות של היום הקודם ישנה אמונה רבה של הבורא כי הבוקר המפציע טומן בחובו הזדמנויות חדשות שבהן ניתן לתקן את הטעויות ולמלא את תפקידנו בעולם.

מש"ה מוציא וכל"ב מכניס

בס"ד

כידוע, שניים משמותיו של ה' הם "אֲדֹ-נָי" ו"אֱ-לֹהִים". מה קורה כאשר מוסיפים לפני אחד משמות אלו את אחת מאותיות השימוש (מש"ה וכל"ב)?

ובכן, ישנו כלל: "מש"ה מוציא וכל"ב מכניס". הסבר הכלל הוא שכאשר מוסיפים לפני שם ה' את אחת מאותיות השימוש מש"ה, האות אל"ף שבתחילת שם ה' נשארת כפי שהיא, והוגים אותה כרגיל (כלומר מוציאים אותה מהפה שלנו). לעומת זאת כאשר מוסיפים לשם ה' את אחת מהאותיות וכל"ב, האות אל"ף הופכת להיות נחה ולא הוגים אותה כלל (כלומר מכניסים אותה פנימה, ולא מוציאים אותה מהפה).

להלן כמה דוגמאות:

 - "יִירְאוּ מֵאֲדֹ-נָי כל הארץ" (תהלים ל"ג, ח'). [בהערת אגב לפסוק זה אזכיר את מה שכתבתי במאמר "ייראו את ה": משמעות המילה "יִירְאוּ" בפסוק זה איננה מלשום ראייה אלא מלשון יראה (פחד), ולכן השווא באות רי"ש הוא שווא נע (שמתחיל הברה חדשה) ולא שווא נח (שמסיים הברה קודמת). מסיבה זו יש גם מתג (קו קטן אנכי) מתחת האות יו"ד הראשונה. לכן יש להקפיד לקרוא "יִּי-רְאוּ" ולא "יִּרְ-אוּ".]

 - "אשרי העם שֶאֲדֹ-נָי אלֹהיו" (תהלים קמ"ד, ט"ו).

 - "תפילה למשה איש הָאֱלֹהִים" (תהלים צ', א').

בכל הדוגמאות האלו לפני שם ה' מופיעה אחת מאותיות השימוש מש"ה, ולכן האות אל"ף שבתחילת שם ה' נהגית.

לעומת זאת:

 - "כי כל אלהי העמים אלילים, וַאדֹ-נָי שמים עשה" (דברי הימים א' ט"ז, כ"ו). (הערת אגב לגבי פסוק זה, הנאמר בתחילת פסוקי דזמרא: חשוב מאוד להקפיד להפסיק בין המילה "אלילים" לבין שם ה', כדי שלא יישמע חס וחלילה שגם ה' הוא חלק מהאלילים.)

 - "ויאמרו כל העם אמן והלל לַאדֹ-נָי" (דברי הימים א' ט"ז, ל"ו).

 - "אין כֵּאלֹהֵינוּ, אין כַּאדוֹנֵינוּ... מי כֵאלֹהֵינוּ, מי כַאדוֹנֵינוּ... נודה לֵאלֹהֵינוּ, נודה לַאדוֹנֵינוּ..."

 - "ויאמינו בַּאדֹ-נָי ובמשה עבדו (שמות י"ד, ל"א).

בכל הדוגמאות האלו לפני שם ה' מופיעה אחת מאותיות השימוש וכל"ב, ולכן האות אל"ף שבתחילת שם ה' נחה ואינה נהגית.

 

אגב, הרמז בסימן זה הוא כמובן שמשה רבנו הוציא את בנ"י ממצרים אבל לא זכה להכניס אותם לארץ ישראל. לעומתו, כלב זכה להיות מהנכנסים לארץ.

מפיק ה"א – חלק שלישי

בס"ד

בחלקו הראשון של המאמר עסקנו במפיק שמופיע באות ה"א בסוף מילה, כאשר האות ה"א מסמלת 'אותָהּ', 'לָהּ' וכיו"ב. בחלקו השני של המאמר עסקנו במפיק שמופיע באות ה"א בסוף מילה, כאשר הה"א היא חלק מהשורש של המילה.

יש מקרה נוסף שבו יש מפיק באות ה"א – בשמותיו של ה' המסתיימים באות ה"א.

אחד משמותיו של ה' הוא "אֱלוֹהַּ". באות ה"א שבשם זה יש מפיק, ועל כן יש לבטא אותה. לדוגמה "כי מי אֱלוֹהַּ מבלעדי ה', ומי צור זולתי אלהינו" (לפני פיטום הקטורת שבסוף התפילה); "מלפני אדון חולי ארץ, מלפני אֱלוֹהַּ יעקב" (תפילת הלל).

שם נוסף של ה' המסתיים באות ה"א הוא "יָהּ". לדוגמה "עזי וזמרת יָהּ ויהי לי לישועה" (שירת הים והלל); "מן המצר קראתי יָהּ ענני במרחב יָהּ" (הלל).

מהשם "יָהּ" נגזרת המילה "הללויָהּ". מילה זו היא למעשה חיבור של המילה "הללו" והשם "יָהּ". מסיבה זו גם במילה "הללויָהּ" הה"א מקבלת מפיק. דוגמה לפסוק שמופיעות בו שתי המילים: "כל הנשמה תהלל יָהּ, הללויָהּ".

מפיק ה"א – חלק שני

בס"ד

בחלקו הראשון של המאמר דיברנו על מפיק שמופיע באות ה"א בסוף מילה, כאשר האות ה"א מסמלת 'אותה', 'לה' וכיו"ב.

מקרה נוסף שבו מופיע מפיק באות ה"א הוא במילים שבהם האות האחרונה של השורש היא ה"א. במבט ראשוני נראה שיש מילים רבות כאלו, לדוגמה "בנה", "רצה", "קנה" וכו'. אבל למעשה בכל הדוגמאות הללו האות ה"א איננה חלק מהשורש, אלא היא באה במקום האות המקורית של השורש, שהיא יו"ד. הבדיקה הפשוטה שניתן לעשות היא להטות את המילה ברבים או בגוף אחר. כאשר נעשה את זה נגלה שהאות ה"א נעלמת. לדוגמה "בניתי", "רצינו", "קנתה" וכו'.

יש 5 שורשים המסתיימים באות ה"א שבהם הה"א היא שורשית. ראשי התיבות של השורשים האלו הם ג"נ כת"ם:

גבה    – "שיר המעלות לדוד, ה' לא גבהּ ליבי, ולא רמו עיני" (תהילים קל"א, א') – נאמר ביחד עם כל מזמורי שיר המעלות אחרי תפילת מנחה בשבת בשבתות החורף (בקהילות אשכנז בלבד).

נגה     –  "עד יצא כנגהּ צדקה, וישועתה כלפיד יבער" (ישעיה ס"ב, א') – מתוך הפטרת פרשת ניצבים.

"מלאים זיו ומפיקים נגהּ" – מתוך ברכת יוצר בשבת.

כמה    – "צמאה לך נפשי, כמהּ לך בשרי" (תהלים ס"ג, ב').

תמה   – "אל תתמהּ על החפץ, כי גבֹהּ מעל גבֹהּ שמר וגבוהים עליהם" (קהלת ה', ז') – נקרא בשבת חוה"מ סוכות.

מהמה – "כי גרשו ממצרים, ולא יכלו להתמהמהּ" (שמות י"ב, ל"ט)

              "ויתמהמהּ, ויחזיקו האנשים בידו וביד אשתו וביד שתי בנותיו" (בראשית י"ט, ט"ז).

מפיק ה"א – חלק ראשון

בס"ד

האות ה"א היא אחת מהאותיות אהו"י שנקראות "אימות קריאה", כלומר אותיות שיכולות לבוא גם כעזרה לניקוד. במקרים אלו לא מבטאים את האות שמשמשת "אם קריאה". כאשר יש אות ה"א בסוף מילה, והיא לא מנוקדת, היא משמשת "אם קריאה" ולכן לא מבטאים אותה. יש מקרים שבהם אנחנו כן אמורים לבטא את האות ה"א, וכדי לסמן את זה מופיע ה"מפיק". המפיק מסומן כמו הסימון של דגש, כלומר נקודה בתוך האות.

מתי יופיע מפיק באות ה"א? המקרים העיקריים בהם מופיע המפיק הוא כאשר מוסיפים אות ה"א לשם של חפץ כדי לציין שהחפץ שלה (כינוי קניין) או שמוסיפים אות ה"א לפועל כדי לציין אותה. כמו כן, במילים אותה, לה, שלה, בה וכו'.

יש להדגיש שאם יש ניקוד באות ה"א, אין מפיק כי הניקוד כבר גורם שנבטא את האות ה"א.

לדוגמה אפשר להסתכל בפיוט "אשת חיל" :

"ממרחק תביא לחמהּ (הלחם שלהּ)"

"קמו בניהָ ויאשרוהָ (אין מפיק כי יש ניקוד), בעלהּ (הבעל שלהּ) ויהללהּ (יהלל אותהּ)"

"בטח בהּ לב בעלהּ (הבעל שלה)"

"תנו להּ מפרי ידיהָ (אין מפיק כי יש ניקוד)"

ישנם מיקרים שבהם חוסר הקפדה על המפיק משנה לחלוטין את משמעות המילה. לדוגמה בפרשת הנדרים (פרשת מטות) "ושמע אישהּ (כלומר האיש שלה) ביום שומעו". (וכן בהמשך הפרשה מספר פעמים, לדוגמה "אישהּ יקימנו ואישהּ יפרנו".) אם הקורא בתורה לא מבטא את המפיק זה ישמע "אשה", וזה לא מובן לחלוטין, ומחזירים את הקורא. דוגמה נוספת בפרשת סוטה "והשקהּ את המים", כלומר הכהן ישקה את הסוטה את המים. אם לא נבטא את המפיק זה ישמע כאילו הכהן ישקה את המים.

יש לציין שבארמית המפיק מופיע גם בזכר. לדוגמה בקדיש "וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ (המלכות שלו) וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ (הישועה שלו) וִיקָרֵב מְשִיחֵהּ (המשיח שלו)". וכן בתפילת "בריך שמה" (שנאמרת לאחר פתיחת הארון) "בְּרִיךְ שְמֵהּ דְמָרֵי עָלְמָא" (ברוך שמו של אדון העולם), "דְּסָגִידְנָא קַמֵּהּ וּמִקַּמֵּי דִּיקַר אוֹרַיְתֵהּ (משתחוה לפניו ולפני כבוד תורתו).

יש מקרים נוספים שבהם יש מפיק ואליהם אתייחס אי"ה במאמרים נפרדים.

כאשר מתפללים חשוב לשים לב למפיק, ולבטא את האות ה"א.

סיום מסכת

בס"ד כ"ג באלול תשע"ו

סיום מסכת

בסיום מסכת (או סדר משניות) אנו אומרים: "לָא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ מסכת פלונית/סדר פלוני וְלָא תִתְנְשֵׁי מִנָּן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְאָתֵי".

יש לשים לב שטקסט זה הוא בארמית ולכן המילה 'לָא' מנוקדת בקמץ ולא בחולם (כפי שאנו אומרים למשל בטקסט המוכר של '"כל נדרי" "לָא שְׁרִירִין וְלָא קַיָּמִין" ).

הערה נוספת: כאשר מדובר בסיום של קבוצת לומדים והטקסט של הסיום נאמר ע"י אחד הלומדים בשם כל הקבוצה, יש לומר את הקטע "יהי רצון" בלשון רבים: "יְהִי רָצֹון מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ, כְּשֵׁם שֶׁעֲזַרְתַּנוּ לְסַיֵּם מסכת פלונית/סדר פלוני, כֵּן תַּעַזְרֵנוּ... וְּזכוּת כֹּל הַתַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יַעֲמֹוד לָנוּ וּלְזַרְעֵינוּ, שֶׁלֹא תָמוּשׁ הַתּוֹרָה מִפִּינוּ וּמִפִּי זַרְעֵינוּ וְזֶרַע זַרְעֵינוּ עַד עוֹלָם, וְיִתְקַיֵּם בָּנוּ...". בסוף הקטע לעומת זאת יש ציטוט של פסוקים, ולכן לא משנים אותם ואומרים "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ".

 

צבי שביט (שטרן)

אשרי מי שגדל בתורה

בס"ד כ"ג בתשרי תשע"ו

אשרי מי שגדל בתורה

במסגרת הריקודים בזמן ההקפות בשמחת תורה שרו אצלנו בבית הכנסת "אשרי מי שֶגָּדוֹל בתורה, ועמלו בתורה, ועושה נחת רוח ליוצרו". אני מניח שבבתי כנסת נוספים שרו את השיר הזה.

כאשר שמעתי את השיר הזה הוא מאד צרם לי. האם רק מי שגדול בתורה אשריו? ומה עם מי שלומד תורה ולא זכה להיות גדול בתורה? האם לא אשריו? ומה עם מי שלומד דף יומי או הולך לבית מדרש קהילתי לשמוע שיעורי תורה? האם לא אשריו? היה לי ברור שיש כאן טעות ושצריך לומר "אשרי מי שֶגָּדֵל בתורה.

עם צאת החג חיפשתי את המקור לשיר הזה והתברר לי שהמקור הוא במסכת ברכות י"ז ע"א. הגמרא שם מביאה סדרה של תפילות שהיו רגילים לומר חכמי התלמוד השונים. בין היתר מובאת תפילתו של ר' יוחנן: "אַשְׁרֵי מִי שֶׁגָּדֵל בַּתּוֹרָה, וַעֲמָלוֹ בַּתּוֹרָה, וְעוֹשֶׂה נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ, וְגָדֵל בְּשֵׁם טוֹב, וְנִפְטָר בְּשֵׁם טוֹב מִן הָעוֹלָם" (ברכות י"ז). אמנם בגמרא אין ניקוד, אבל כבר לפי הכתיב אפשר להבין שלא כתוב כאן "גָדוֹל", כי המילה נכתבת ללא האות ו"ו. ליתר ביטחון בדקתי בגמרא במהדורת שוטנשטיין ובגמרא עם פירושו של הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ), ושם ראיתי בפירוש המנוקד שאכן מנוקד שֶגָּדֵל.

ברצוני להוסיף שבסידורים לפי מנהג ספרד מופיע בסוף התפילה (לפני "אין כאלֹקינו") המשפט הבא: "אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אַשְרֵי מִי שֶעֲמָלוֹ בַּתּוֹרָה וְעוֹשֶה נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ, גָּדֵל בְּשֵם טוֹב, וְנִפְטַר בְּשֵם טוֹב מִן הָעוֹלָם". אינני יודע מהו המקור למשפט זה, אבל ברור שמדובר במשפט מקביל וכמעט זהה לדברי ר' יוחנן בגמרא. ברוב הסידורים מנוקד גָּדֵל.

נראה לי חשוב לתקן את השיבוש ולהקפיד לשיר נכון כדי למנוע עיוות של כוונת הגמרא, שמדברת על מי שֶגָּדֵל בתורה ועמל בתורה, גם אם הוא לא זכה להיות גָּדוֹל בתורה.  

צבי שביט (שטרן)

דמה בן פרץ

­בס"ד

דמ"ה ב"ן פר"ץ

מאמר זה נכתב לזכרו של אבי מורי, דוד בן משה הלוי שטרן, לקראת יום השלושים לפטירתו.

מזמור קי"ט בתהלים נקרא 'תמניא אפי' (בתרגום מארמית: 'שמונה פנים'). הסיבה לכך היא מבנהו הייחודי - הוא בנוי לפי סדר הא"ב, שמונה פסוקים לכל אות. תופעה ייחודית נוספת במזמור זה היא שבכל פסוק במזמור מופיע לפחות אחד מהכינויים הבאים לתורה: אִמרה, דבר, דרך, חוק, מצווה, משפט, עדות, פיקודים, תורה. ואכן רוב הפסוקים במזמור עוסקים בחשיבות לימוד התורה ובקיום מצוותיה. יש רק שני פסוקים חריגים במזמור שבהם לא מופיע אף לא אחד מהכינויים הנ"ל, אך גם בהם יש חלופה לכינויים אלה:

- "לדר ודר אמונתך, כוננת ארץ ותעמד" (פסוק צ') - כאן החלופה היא 'אמונתך'.

- "ערב עבדך לטוב, אל יעשקני זדים" (פסוק קכ"ב) - כאן החלופה היא 'טוב' ("ואין טוב אלא תורה, שנאמר 'כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזבו' " - אבות, פרק ו' משנה ג').

כאמור, אחת המילים שחוזרות בכל הפסוקים היא 'עדות'. ההטיה הנפוצה ביותר של מילה זו היא 'עדתיך', אולם יש לשים לב שהטיה זו מופיעה במזמור בשתי צורות שונות. בדרך כלל הצורה היא 'עֵדֹתֶיךָ' (e-do-te-cha), אולם יש שמונה פסוקים (שוב המספר 8) שבהם מופיעה המילה בצורה החריגה 'עֵדְוֹתֶיךָ' (e-dvo-te-cha). רבים אינם מודעים לצורה החריגה והוגים אותה כמו 'עֵדֹתֶיךָ'. כידוע, אומרים את הפסוקים האלו באזכרה, ויש לשים לב לומר אותם בצורה הנכונה.

בהקשר זה זכיתי לשמוע מאבי מורי דוד שטרן ז"ל שהוא שמע מאביו (סבי משה שטרן ז"ל) שיש סימן למקומות במזמור שבהם מופיעה הצורה החריגה. צורה זו מופיעה בחטיבת הפסוקים של האותיות דמ"ה ב"ן פר"ץ. (יש לשים לב שבאות צד"י מופיעה גם הצורה הרגילה וגם הצורה החריגה). סימן זה מופיע ברש"י בפסוק קמ"ו, במנחת ש"י בפסוק י"ד ובהערות המסורה לפסוק י"ד, פסוק ל"א ופסוק קנ"ז (במנחת שי ובהערות המסורה הסימן הפוך - פר"ץ ב"ן דמ"ה).

הערה: בנוסף למזמור זה, יש מספר מקומות נוספים בתנ"ך בהם כתוב 'עֵדְוֹתֶיךָ' וגם 'עֵדְוֹתָיו'.

הערה נוספת: המילה 'משפט' (באחת מהטיותיה) מופיעה בכל אחת מאותיות הא"ב פרט לאות טי"ת. אולי הסיבה היא שהאות טי"ת מסמלת 'טוב' ולכן אין בה מקום למשפט. (תודה לרב גיסר, שהפנה את תשומת לבי לתופעה זו וגם הציע את ההסבר.)

הערה מעניינת לסיום: מזמור זה הוא הארוך ביותר בתהלים (ובתנ"ך כולו). מספר פסוקיו הוא 176, כמספר הפסוקים בפרשה הארוכה ביותר בתורה (פרשת נשא) וכמספר הדפים במסכת הארוכה ביותר (מסכת בבא בתרא).

צבי שביט (שטרן)